פרויקט דתות אברהם... לייצר אסלאם ציוני לנרמל את היחסים עם 'ישראל'?!
כפי שהקיסר הרקליוס ניסה ליצור דוקטרינה חדשה שאמורה הייתה להוות בסיס משותף בין הסורים היעקוביטים ליוונים-אורתודוכסים שתבטיח את הישרדות ההגמוניה של ביזנטיון במזרח, ארה"ב מאמינה שהיא יכולה להבטיח את הישרדותה של ההגמוניה שלה במזרח אם היא תומכת בנורמליזציה דתית בין מוסלמים, יהודים ונוצרים אוונגליסטים.
האם שמעת פעם על הנוצרים המונוטליטים שעוקבים אחר הרצון האחד? הסיפור מתוארך למאה החמישית לספירה כאשר התעוררה מחלוקת על טבעו של ישוע המשיח, והאם הוא אלוהי או אנושי. המחלוקת הוכרעה במועצת כלקדון בשנת 453 לספירה עם ההסכמה שלמשיח יש שני טבעים, אלוהי ואנושי. אך מחלוקת נוספת התעוררה לגבי היחס בין שני הטבעים ואיזה מהם יגבר. בעוד שחלקם התעקשו ששני הטבעים נפרדים ושווים במהותם, אחרים התעקשו שהטבע האנושי מוגבל, בעוד שהטבע האלוהי הוא בלתי מוגבל, ולכן הוא יתגבר על הטבע האנושי של המשיח וישלב אותו בתוכו, שיוביל למשיח. טבע אחד, שהוא הטבע האלוהי.
שיעורי היסטוריה
מחלוקת זו הייתה נשארת מוגבלת בין חומות ומסדרונות המנזרים בין הכמורה לבין עצמם, אלמלא היה צורך במימד נוסף כדי לבטא את הסכסוך בין היוונים מחד והסורים, המצרים והערבים מאידך. היוונים היו אלה ששלטו באימפריה הרומית המזרחית או הביזנטית, והסורים, המצרים והערבים ראו עצמם נתונים לאפליה מצד היוונים מאז כיבוש המזרח על ידי אלכסנדר המקדוני בסוף המאה ה-4 לפני הספירה. והקמתו של אימפריה שנשלטת על ידי התרבות היוונית ההלניסטית, שהצליחה במאה הראשונה לפני הספירה. על ידי האימפריה הרומית שאימצה את המורשת היוונית והפלתה לרעה את הסורים והקופטים, שראו את עצמם מתורבתים יותר בזכות מורשת הציוויליזציה הארוכה שלהם מאז אלפי שנים לפני הספירה, הנובעת מתרבויות עוקבות השולטות במזרח הקרוב, בין אם זה היה בעיראק, הלבנט, או מצרים. קונפליקט זה התבטא בכך שהיוונים אימצו את הדוקטרינה של שני הטבעים הנפרדים של ישו ושווים במהותם, בניגוד לכך שהסורים והמצרים אימצו את תורת הטבע האחד של ישו, שהוא הטבע האלוהי. תחת המטרייה של הפילוג האידיאולוגי הזה, התבטא הסכסוך הלאומי והתרבותי בין היוונים מצד אחד, לבין הסורים, המצרים וחלק מהערבים מצד שני.
הסכסוך הזה ישחק תפקיד במציאת הסיבות לפילוג בין נתיני המדינה הביזנטית בלבנט, מצרים ואנטוליה בתקופה שבה המדינה הביזנטית החלה להתמודד עם אתגר חדש כאשר המדינה הסאסנית באיראן ועיראק אימצה מדיניות עוינת פעילה נגד ביזנטיון החל מהמחצית השנייה של המאה השישית לספירה. באותה תקופה החלו הפרסים להפנות את כוונתם להגיע למזרח הים התיכון ולהרחיב את מסחרם אליו, מבלי שיצטרכו לזכות באישור הביזנטים. הפרסים ניצלו את הסכסוך בתוך המדינה הביזנטית, תמכו בחסידי הרצון האחד, והשתמשו בהם כדי להשיג ניצחונות נגד המדינה הביזנטית שאיפשרה להם לשלוט בחלקים מאנטוליה ובכל הלבנט ומצרים בתחילת השביעי. המאה לספירה.
הקיסר הביזנטי הרקליוס, שקיבל את כס המלוכה בשנת 610 לספירה, נאלץ לעשות מאמץ רב כדי לשקם את המחוזות שנלקחו מביזנטיון. שני עשורים לאחר מכן, המאמצים הללו יגיעו לשיאם בניצחון גדול על הפרסים בשנת 629, בו הוא הצליח לכבוש את בירתם בקטסיפון ולאלץ אותם לחתום על הסכם שבאמצעותו הם יסוגו ממצרים ומהלבנט, בחזרה לארצות הברית. גבול שהפריד בין שתי האימפריות במזרח לאורך נהר הפרת. הרקליוס היה מודע לכך שהחלוקה בתוך האימפריה הביזנטית בין הסורים למצרים, חסידי טבע אחד, והיוונים, חסידי שני הטבעים, מילאה תפקיד בהחלשת אחיזתה של המדינה הביזנטית במזרח. לכן חשב שאם יצליח ליישב בין שתי הכתות, יוכל למצוא בסיס משותף שיסיים את עילות הפילוג ויסייע בביסוס השלטון הביזנטי במזרח. זה גרם לו לאמץ דעה שהציג פאולוס, הפטריארך של ארמניה, שבה הוא אמר שאם למשיח יש שני טבעים, אלוהי ואנושי, יש לו רק רצון אחד, שהוא הרצון האלוהי. הכת שבאה בעקבות פאולוס הייתה ידועה בתור חסידי הרצון האחד או המונותליטים.
אבל היוזמה של הקיסר תיכשל ורק תתרום ליצירת כת דתית חדשה שתיכנס להתנגשות עם היוונים הנוהגים בשני טבעים והסורים והמצרים שנוהגים בטבע אחד. הסיבה נעוצה בעובדה שהקיסר לא היה מודע לעובדה שסכסוך דתי זה שיקף מאבק לאומי בין היוונים שהיו דומיננטיים במדינה הביזנטית מצד אחד לבין הסורים והמצרים מצד שני. מאבק לאומי זה יתרום בהמשך לכך שהסורים והמצרים יתמכו בערבים המוסלמים בכיבוש הלבנט ומצרים, שכן הם ראו בהם מושיעים מהדיכוי היווני.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה
העבר נראה דומה למה שקורה בימינו, כאשר אנו עדים לארצות הברית, הרואה את עצמה כגלגול של האימפריה הרומית והציוויליזציה היוונית-רומית, המנסה לשמור על ההגמוניה שלה על הלבנט כדי להכיל את האירו-אסיה העולה מעצמות, כולל איראן, למנוע ממנה להגיע למזרח הים התיכון. ארה"ב מנסה לבסס את ההגמוניה שלה על עיראק, סוריה, לבנון והמפרץ, על ידי עיצוב מחדש של האידיאולוגיה של האזור ותרומה לאינטגרציה של "ישראל", שאומצה על ידי ארה"ב כבסיס להשפעה אמריקאית במדינה. הלבנט, ברוב הערבי-מוסלמי שמסביב. הדבר גרם לארצות הברית לשאוף לכפות את עסקת המאה באזור על ידי מניעת הקמת מדינה פלסטינית, ועל ידי נורמליזציה של היחסים בין הערבים ל"ישראל".
כקיסר הרקליוס לפני 1400 שנה, האמריקנים ראו את הסכסוך בין המערב לערבים ובין הערבים ל"ישראל" כקונפליקט דתי. זה מה שנאמר בכתביהם של אמריקאים דתיים ימניים כמו סמואל הנטינגטון, שסברו שהעולם מחולק לתרבויות המבוססות על דת, ביניהן הציוויליזציה המערבית היהודית-נוצרית, הציוויליזציה הנוצרית האורתודוקסית, הציוויליזציה האסלאמית, תרבויות אסיה, סיניות ויפניות, הציוויליזציה ההודית, הציוויליזציה האפריקאית והציוויליזציה הקתולית הלטינית. הנטינגטון סבר כי יתעוררו סכסוכים בתחומי המגע בין ציוויליזציות אלו, לרבות בלבנט הערבי בו מתקיים סכסוך בין היהדות הציונית, כחלק מהציוויליזציה היהודית-נוצרית, עם הערבים שהם חלק מהערבי-אסלאמית. ציוויליזציה.[1] לטענת הוגי דעות ימין מערביים אלה, האסלאם מואשם בהתנגשות במזרח עם "ישראל" היהודית, והאשמה נופלת עליו בהתנגשותו עם הציוויליזציה המערבית, שכן הוא לא הצליח למודרניזציה, כפי שקרה ליהודי-נוצרי. ציוויליזציה שהצליחה לחדש את עצמה, אומר ההיסטוריון הציוני האמריקאי ברנרד לואיס בספרו "מה השתבש", שבו הוא מציג את עצמו כמבקר של הדת והתרבות האסלאמית.[2]
לפי הוגי דעות ימין מערביים אלה, החסרונות הם באיסלאם; הוגים אלה החלו להעלות את הרעיון של "רפורמה" של האיסלאם. ומכיוון שהקונפליקט לפיהם הוא קונפליקט בעל מימד דתי, מכאן ש"בניית שלום" תהיה טמונה בהתקרבות בין דתות או מה שנקרא נורמליזציה דתית על ידי התאמת הדת שיש לה חסרונות, שהיא האסלאם לפי הימין הללו. הוגים, עם הדת שהפכה את עצמה למודרנית, שהם הדת היהודית והדת הנוצרית האוונגליסטית. מכאן שרעיון ההתקרבות הבין-דתית עלה מאז שנות ה-70 עם חתימת הסכם קמפ דיוויד בין "ישראל" למצרים. במהלך השנים האחרונות, כאשר נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ הציע את עסקת המאה, המבוססת על נורמליזציה של היחסים בין מדינות ערב ו"ישראל", התחדשו דיבורים על התקרבות בין-דתית.
באוגוסט 2020 חתמו איחוד האמירויות ו"ישראל" בוושינגטון על הסכם לכינון יחסים דיפלומטיים ביניהן, ואחריו הסכם נוסף בין בחריין ל"ישראל" בספטמבר 2020, שכלל טקס בו נציגים מאיחוד האמירויות הערביות , בחריין, "ישראל" וארה"ב השיקו את הפרויקט האברהמי לאיחוד "דתות". הפרויקט התבסס על הקריאה לחזור אל הנביא אברהם, אבי כל הנביאים, כפי שמכירים בו שלוש הדתות המונותאיסטיות, יהדות, נצרות ואיסלאם. חוקרים הסתכלו ממש על הטקסטים הדתיים, כפי שקרה לתנועה הרפורמית הפרוטסטנטית במאה השש-עשרה, שהתבוננה בתנ"ך על שני חלקיו, הברית הישנה והברית החדשה, בצורה מילולית מבלי להסתכל על המטאפיזי והברית החדשה. ממדי ערך. זה יסלול את הדרך להשיק "דת ציונית אסלאמית" באמתלה של רפורמה דתית, כפי שקרה במאה השש-עשרה כאשר המרד בכנסייה הקתולית תרם להשיק את הנצרות הציונית. לאור גישה זו, הושקה קרן אברהם במימון המדינות החברות במטרה ליישם פרויקטים דתיים, תרבותיים ותיירותיים התורמים לייצור תרבות משותפת בקרב חסידי האמונות היהודיות, האסלאמיות והנוצריות באוונגליסטיות שלהם. אספקט. מספר מנהיגים ערבים הצהירו על נכונות להצטרף להסכם זה, כולל מנהיגי סודן, מרוקו, סולטנות עומאן וירדן.
כישלון הוא בלתי נמנע!
אנו מסיקים שכפי שהקיסר הרקליוס ניסה ליצור דוקטרינה חדשה שהייתה אמורה להוות בסיס משותף בין הסורים היעקוביטים ליוונים-אורתודוקסים שתבטיח את הישרדות ההגמוניה של ביזנטיון במזרח, ארצות הברית מאמינה שהיא יכולה להבטיח את הישרדות ההגמוניה שלה במזרח אם היא תתמוך בנורמליזציה דתית בין מוסלמים, יהודים ונוצרים אוונגליסטים על ידי יצירת בסיס משותף בין שלוש הדתות. אבל מה שהאמריקאים החמיצו הוא שהמשבר של הערבים והמוסלמים עם ארה"ב טמון בשליטה באזור על ידי כוח זר, ובוושינגטון עומדת כמכשול לשאיפות הלאומיות וההתפתחותיות של הערבים והמוסלמים, בדיוק כמו הקיסר הרקליוס החמיץ את העובדה שהמחלוקת הדתית במאה השביעית לא הייתה אלא כיסוי לסכסוך הלאומני בין הסורים והמצרים מצד אחד, והיוונים מצד שני. לפיכך, כשם שפרויקט הרקולס לא הצליח להפגיש בין דתות במהלך המאה ה-7, פרויקט ארה"ב ייכשל בהכרח, מכיוון שהוא אינו מטפל בבעיית השורש של רצונם של הערבים והמוסלמים להשתחרר משליטה מערבית. אנו מסיקים ששום גורם אידיאולוגי, גם אם יש לו ממד דתי, לא יכול להצליח אם הוא לא מתייחס לממדים החומרניים של הסכסוך.
בהקשר זה נוכל להיזכר בחוויה אידיאולוגית נוספת של המאה העשרים, שהיא זו של הלאומיות הערבית. תנועה אידיאולוגית זו יצאה לדרך במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה כניסיון של הערבים תחת השלטון העות'מאני למצוא לעצמם תפקיד בעולם משתנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובהקשר של הסכסוך על האזור הערבי בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה, תמכה ממשלת הוד מלכותה בלאומיות הערבית, מתוך מחשבה שהיא תשמש לזכייתם של הערבים נגד האימפריה העות'מאנית. אחד מגיבורי התנועה הזו באותה תקופה היה נורי א-סעיד, שיהפוך לראש ממשלת עיראק בהזדמנויות שונות. אבל במהלך שנות ה-50 תקום במצרים הנהגה חדשה המיוצגת על ידי גמאל עבד אל נאצר, שיעלה את דגל השחרור מהקולוניאליזם הישן. עבד אל-נאצר הושפע מהלאומיות הערבית, אך מכיוון שהוא יתנגש עם בריטניה הגדולה, הוא היה מבנה מחדש את הלאומיות הערבית, משחרר אותה מההגמוניה הבריטית ומנסח אותה מחדש כתנועת שחרור. זה היה ההבדל בין הלאומיות הנאצריסטית לבין הלאומיות המסורתית שקדמה לה. לסיכום, תנועת נאצר היא שתנצח בסופו של דבר, ונמצא את נורי אל-סעיד, נציג התנועה הלאומית הערבית המזוהה עם בריטניה נגרר ברחובות בגדד בשנת 1958. האם הסנדקים של האברהם ההסכמים עצמם עומדים באותו גורל כמו נורי אל-סעיד?
[1] סמואל הנטינגטון, התנגשות הציביליזציות.
[2] ברנרד לואיס, מה השתבש?
