כנות ישראלית פרובוקטיבית
שום דבר לא מעורר לפעמים כעס ממצב הסוואה ואי דיוק בנאומים של משטרים ופקידים ערביים, כמו הכנות שהצד הישראלי נוקט בה, במיוחד כשזה מגיע יחד עם גסות וחוצפה, שהישראלים רואים בהם דבר חיובי, במיוחד כפי שהם בדרך כלל מתהדרים ביתרון של "חוצפה יהודית".
זה המקרה שלנו עם השיחה הגלויה שנשא אתמול שגריר המעצמה הכובשת באו"ם, גלעד ארדן, לרדיו הציבורי הישראלי "רשת בית", כאשר אמר בבירור כי אין לו מגעים עם הנציג הפלסטיני ב- האו"ם, השגריר ריאד מנצור, כי הוא (כלומר מנצור) מייצג את האויב הפלסטיני.
את העובדה הפשוטה הזו, שסיפר בקלות וללא היסוס, לא מוצא השגריר הישראלי בצד הערבי בכלל, ובצד הפלסטיני בפרט, אם הכוונה היא לאנשי הרשות הפלסטינית, החל בראש. של הרשות, מחמוד עבאס, ואפילו הפקיד או העובד הפלסטיני הקטן ביותר, שיש לו מערכת יחסים, חלשה ככל שתהיה. בצד הישראלי, במיוחד בהקשר של מה שנקרא תיאום ותיאום ביטחוני בנושאים אזרחיים שגורמים ל- משימות הכיבוש קלות מאוד, הוא פוטר אותו מעמסות שהוא כבר לא יכול לשאת מאז האינתיפאדה הראשונה.
זה מה שגרם לו, אז, לעסוק בהסכם העקרונות הביניים "אוסלו", שהפך, לפחות מבחינת המעצמה הכובשת, למדינת קבע המנציחה את הכיבוש ומחזיקה אותו בלי לשלם. מחיר כבד.
כנות מסוג זה מגבירה את הפרובוקציה של האזרח הפלסטיני, והוא סבור שתוצאת מועצת הביטחון הייתה ידועה וקבועה מראש, למרות טענת ההנהגה בדבר ניצחון או הישג, במיוחד כאשר ארדן מבהיר שהתוצאות היו ידועות, מכיוון שישראל זה בצדו ולמרות המחלוקות עם הממשל האמריקני.בחלק מהתיקים נשק אסטרטגי הוא הווטו האמריקאי, מה שגרם לו אפילו לא לדאוג להוצאת הצהרה המגנה את הסתערותו של איתמר בן גביר על מסגד אל-אקצא.
כנות זו, או "חוצפה ישראלית", מחייבת את הנהגת העם הפלסטיני לשקול מחדש את האופציה להמר על הממשלים האמריקאים השונים, לחזור לסמוך ולהמר על אנשיו תחילה, לאחד את שורותיו, לוותר על הפילוג, וכן המנהיגות הזו (בין אם בעזה ובין אם ברמאללה) להיות כנה עם אנשיה אחת ולתמיד. מתי היא תחזור לעצמה, ותשים את האינטרסים של עמה וחירותם אחת ולתמיד, במקום להמשיך לעשות הבטחות שווא ולמכור להם ניצחונות דמיוניים?
