השלב השלישי של מלחמת עזה: הקדמה להכרה בכישלון ובתבוסה
כניסתה של המלחמה בת תשעת החודשים בעזה לשלב השלישי והאחרון שלה אינה אלא "לשון הרע" לירידה ההדרגתית במדרונות הכישלון והתסכול מהיכולת להשיג יעדי מלחמה לא עצר את נתניהו.
בהסבר החלטת הדרג המדיני להעניק לצבא אישור כניסה לספי "השלב השלישי והאחרון" במלחמתו בעזה, ציינו גורמים בממשלת נתניהו שני גורמים המסבירים ומצדיקים את החלטתו: הראשון הוא ההיערכות לקראת עסקת חילופי שבויים ועצורים, והשנייה מכילה את ההסלמה המאיימת בעימות מקיף בחזית הצפונית עם חיזבאללה.
צה"ל נערך למלחמה פחות אינטנסיבית וארוכה יותר בעזה, ומעדיף "דיפלומטיה" על פני המלחמה בצפון. כך אומרים חוגיו, משאירים מאחור את ה"אנטירא" ו"התקרות הגבוהות" המוקצות לצריכה בשוק המקומי.
בהצגת מאפייני "השלב השלישי" ומאפייניו וקובעותיו הבולטים, אומרים אותם מקורות כי משמעות הדבר היא נסיגה מאזורים צפופים לסביבת הרצועה, ש"ישראל" תכננה תמיד לעשות "רצועת ביטחון". " שחותך שטחים נרחבים ברצועה הצרה, ושמירה על פריסת ה"צבא" בשני הצירים "נצרים" ו"פילדלפיה", שכמעט זהה לקריאה הישראלית של השלב הראשון של פרויקט גישור משולש. שהתקבל על ידי חמאס ונדחה על ידי "ישראל", מבלי ליצור קשר כלשהו בין שלושת השלבים של אותו פרויקט.
נראה כי החלטה זו של מועצת השרים עמוסה בשתי השלכות חשובות ביותר. הכרה באי השגת "ניצחון מוחלט" על חמאס וההתנגדות, כל עוד רצועת עזה תקבל את השלב השלישי של התוקפנות, בעוד שההתנגדות עדיין מסוגלת להסב לאויב את האבדות הכבדות ביותר של חיים וציוד. ותחדש את הגיוס והארגון של כוחותיה הצבאיים וה"סמכותיים" השני מצביע על התפקיד ההסלמה של חזיתות התמיכה, הלבנונים בפרט, בהקשרי המלחמה, לאחר שעברה מדאגה לשותפות, והפכה לשותפות. שחקן מרכזי בקביעת ההקשרים של המלחמה ותוצאותיה, כפי שאמרנו במאמר הקודם שלנו.
ההחלטה הישראלית שהתגבשה באופן מכריע בוושינגטון, כתוצאה מביקורו האחרון של שר הביטחון יואב גלנט בה, אינה עונה על שאלות מרכזיות, שהחשובה שבהן היא: כיצד יכולה "עסקת החליפין" שעמדה במרכז ההחלטה. היעדים יושלמו מבלי לקחת בחשבון את דרישות ההתנגדות והתנאים להשלמת השיקול? האם ה"טירוף" במישור המדיני והצבאי בתל אביב הגיע לכדי האמונה שההתנגדות תשליכה בדרך זו את עצריה ואסיריה, בתמורה לרמת לחימה "פחות אינטנסיבית וארוכה יותר"? האם ממשלת נתניהו מהמרת עם גורלם של 120 עצורים המוחזקים בידי ההתנגדות? האם יצטרכו להתמודד עם אותו גורל כמו רון ארד?
מי אמר שחזיתות התמיכה וההשתתפות מדרום לבנון ועד ים סוף יכוסו ב"סיפור" השלב השלישי, ושהם ימהרו מיד להפסקת אש ברגע שצבא הכיבוש יודיע על כניסתו לשלב השלישי והשלישי. השלב האחרון של המלחמה? מנהיגי החזיתות הללו ביטלו את הספק בוודאות, והבטיחו לכולם שהאש תמשיך לבעור, כל עוד הלבה שלה תמשיך ליפול על ראשיהם של נשים, ילדים וגברים בעזה על רצינות המחויבות הזו ועל תקינות וחלקות התיאום, כפי שהרגשתי בדיאלוג ישיר לאחרונה עם כמה מהם.
במובן זה, נראה ששתי המטרות של "השלב השלישי": ??העסקה והימנעות מגלישה לעימות רחב יותר עם חיזבאללה אינן ניתנות להשגה רק על ידי מתן אור ירוק לצבא להיכנס לשלב השלישי, המפנה אותנו גורמים אחרים ופרשנויות שונות להחלטת הדרג המדיני, שהגיעו כתגובה מאוחרת ללחץ מהדרג הפוליטי ודחיפותו.
לדעתי, כניסתה של מלחמת עזה בת תשעת החודשים לשלב השלישי והאחרון שלה אינה אלא "לשון הרע" לירידה ההדרגתית ברמות הכישלון והתסכול ביכולת להשיג את מטרות המלחמה, אשר נתניהו לא הפסיק - עד עכשיו - לחזור על הבוקר והערב... עם זאת, מדובר בירידה זהירה בגלל הרגישויות של נתניהו והחישובים הפנימיים של הצוות שלו, לא בגלל שיקולי שטח וחישובים.
הפער העצום בין מטרות המלחמה להשלכותיה גורם לנתניהו לנסות לדלג מעליה בשניים או שלושה צעדים, מה שמנוגד להיגיון ולפיזיקה של הטבע. קפיצה בטוחה מעל ה"תהום" מתבצעת בצעד אחד , וכל "צעד לא מושלם" יוביל את בעליו ליפול לתחתיתו. זה ככל הנראה מה שמחכה לנתניהו ולצוות שלו בדרג המדיני והצבאי בעזה.
האמת היא שיש שלושה גורמים שמובילים אותנו להאמין שההחלטה להיכנס לשלב השלישי והאחרון של המלחמה מכילה משמעות של הכרה באכזבה ובכישלון. אלמלא גודל השפעותיו, ניתן היה להסיק שהשלב השלישי אינו אלא שיקום של תרחיש הפלישה הקיים לגדה המערבית.
הראשון מבין הגורמים הללו מתייחס לגורלם של האסירים והעצורים הישראלים המוחזקים בידי ההתנגדות והחמאס, שכן לא הרמה המדינית ולא הצבאית ב"ישראל" תוכל להפנות עורף לתיק זה, שהחל להתגלגל. כמו כדור אש בוער ששורף את גבם של מקבלי ההחלטות בתל אביב, שישראל לא הצליחה להחזיר אותם בשלב הראשון והשני של מלחמת הכיתור, הטיהור וההשמדה, וזה לא יהיה. מסוגל "לשחרר" אותם בשלב השלישי ובצעדיו החד-צדדיים. אלו הם חלומות צינור שמהם תתעורר צוות השלטון לסיוטים הגרועים ביותר.
השני מבין הגורמים הללו הוא ההתנגדות האמיצה והנחושה ברצועת עזה, שהוכיחה בסוף החודש התשיעי למלחמה כי היא עדיין מסוגלת לייצר את התחמושת והנשק שלה ולהמשיך לעבות את שורות אויבה, וכן אף אחד לא נשאר, מלבד קבוצה קטנה של מקבלי החלטות בתל אביב, שלא חזרו בפומבי אפילו עכשיו כי מיגור חמאס וההתנגדות היא "מטרה בלתי ניתנת להשגה".
השלישי מבין הגורמים הללו הוא שחזיתות הדאגה והתמיכה, שעברו אל שוחות השותפות במלחמה, לא יתנו תשומת לב רבה לתחבולות נתניהו או לאמירות הרכות של בלינקן, והן מחויבות להמשיך ולמלא את תפקידן עם כל יעילות ויכולת, בהתאם לנדרש משלבי המלחמה ודרישות ההתמודדות עם התוקפנות.
נרחיק יותר מזה כדי לומר כי כישלונה של ישראל להשיג "ניצחון מוחלט" על עזה, תושביה והתנגדותה רק מקביל לחוסר יכולתה, כצבא, כמדינה וחברה, להילחם במלחמה על שניים. חוסר הרצון הישראלי לתרגם את האיום בהשמדת חיזבאללה ולבנון והחזרתם ל"תקופת האבן" נובעת ממצב השחיקה ביכולות ובמורל של הצבא והירידה ביכולת החברה לשלם את החשבונות והעלויות של. מלחמה, ואין לה שום קשר לחישובים או שיקולים פוליטיים או מוסריים המלחמה החושפנית בעזה הוכיחה מעבר לכל ספק שהישות הזו אינה נשלטת על ידי ערכים או שליטה מכל סוג שהוא , וכוח לבדו, מספיק כדי להרתיע אותו ולבלום את הברבריות שלו.
אולי זו אירוניה של ההיסטוריה שהיינו עדים במלחמת המבול להיפוך עמדות ותפקידים בין הערבים לישראלים. להוציא איומים והפחדות ולהשוויץ בשריריהם ללא מעשים שתואמים או עומדים במילותיהם. התמונה היום שונה לחלוטין; "ישראל" הוא המקציף והקצף, ומפיץ אוי וחורבן ודברים גדולים, בעוד שמעשיהם של אנשי ההתנגדות והתמיכה קודמים לדבריהם.
מאיפה מכאן?
אין מוצא לממשלת נתניהו מבוץ הקיפאון וה"דיסאוריינטציה" אלא מעבר ל"חבילה מקיפה ששמה קץ למלחמה המטורפת שלה ברצועת עזה, ועוצרת את תהליך ההחלקה לתחתית תהום אזורית אנחנו יודעים איך זה עלול להתחיל, ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים ואיך".
אין מוצא מ"אי-הסבילות" אלא בקבלת ארבעת התנאים להתנגדות, שהם, אגב, הדרישות של הקונצנזוס הבינלאומי, למעט וושינגטון: הפסקת מלחמה לצמיתות, נסיגה מקיפה של כיבוש, פתיחת המעברים וכניסה ללא תנאי של סיוע וסיוע המקדימים ומלווים את חזרתם הבלתי מוגבלת של העקורים, ועסקת חליפין רצינית לאסירים ועצורים. אז, ורק אז, נוכל לדבר על העידן שלאחר המלחמה. אפשר לעסוק בכל השטויות האלה על "אופק פוליטי בעל משמעות".
