ישראל והתנקשות נסראללה: חזרה על הטעות של 1992
במהלך 32 שנותיו כמנהיג חיזבאללה קידם "סייד חסן נסראללה" את הארגון בכל התחומים, ומפקדים כמו עימאד מורנייה, מוסטפא בדר א-דין, חסאן א-לקיס ואחרים שימשו כזרועותיו החזקות בכיוון זה
לפני 32 שנה, ב-16 בפברואר 1992, כשאהוד ברק, הרמטכ"ל, החליט פתאום להפוך את " פעולת חטיפה" סייד עבאס מוסאווי, מזכ"ל חיזבאללה הלבנוני, ל"פעולת התנקשות", בעיצומו של הדיון בנושא בחמ"ל כולם נתנו דעה, ובינתיים אף אחד לא שם לב לדבריו של שר הביטחון משה ארנס או לא רצה לשמוע אותם.
בתשובה לשאלה "האם להרוג את מוסאווי או לא?", אמר ארנס: "להרוג מישהו שאסור להרוג זה אסון".
דקות לאחר מכן תקפו מסוקי אפאצ'י ישראליים את כלי הרכב שבו נסעו מזכ"ל חיזבאללה, אשתו, ילדו הקטן ושומר ראשו באמצעות טילי הלפייר.
ברק קיים כנס כדי לצפות את תגובת חיזבאללה.
רונן ברגמן כותב: "לפני הפיגוע הזה לא היה דיון רציני על מה שעלול לקרות אחרי התנקשות מוסאווי. אף אחד לא טרח לשאול מי יירש את מוסאווי והאם האלטרנטיבה הזו תהיה טובה יותר או גרועה יותר לישראל".
סייד עבאס מוסאווי, המזכ"ל השני של חיזבאללה, יחד עם בנו הקטן ואשתו, היו מטרות טילי מסוקים ישראליים ונרצחו בשהידים.
שאלה עקרונית זו היתה אותה דאגה שהזכיר ארנס, אך תאוות ההרג של מזכ"ל חיזבאללה לא אפשרה לברק להבין את עומק הבעיה.
הציונים העריכו כי בהריגת מוסאווי יהפוך סובחי א-טופיילי שוב למזכ"ל חיזבאללה, אך הדבר לא קרה.
צעיר בן 32 החליף את סייד עבאס מוסאווי, שהפך מיד לסיוט גדול עבור ישראל: סייד חסן נסראללה.
סייד חסן נסראללה היה בן למשפחה מהמעמד הבינוני מדרום לבנון, שרכש את חינוכו בנג'ף ובקום, ובגיל צעיר בתחילת שנות השבעים הצטרף לתנועת אמל בשל התעניינותו הרבה באימאם מוסא א-צדר, מנהיג השיעים בלבנון, והתקדם עד לחבר המועצה המרכזית של אמל.
עם הפלישה הישראלית לדרום לבנון בשנת 1981, הידועה כמלחמת לבנון הראשונה, נסראללה ומספר צעירים שיעים לבנונים נוספים התנתקו מתנועת אמל והקימו קבוצה חדשה שנודעה בשם ארגון הג'יהאד האיסלאמי. בהמשך הם הפכו למייסדי תנועה בשם "חיזבאללה" שהפכה לארגון מרכזי במאבק נגד הכובשים הציוניים.
נסראללה התקדם בתנועה זו, הפך לחבר המועצה המרכזית, סגן בפועל, ולאחר רצח סייד עבאס מוסאווי נבחר למזכ"ל השלישי של חיזבאללה.
המלחמה עם ישראל במלחמת לבנון הראשונה, הנהגת חיזבאללה במלחמת 33 הימים (2006) והפיקוד על המלחמה עם ישראל בשנה האחרונה (לאחר מבצע "סופת אל-אקצא") היו שלוש הכותרות המרכזיות בתקופת כהונתו של נסראללה כמזכ"ל של חיזבאללה.
למחרת מבצע "סופת אל-אקצא" הגדול, שהנחית מכה קשה על המערך הצבאי והביטחוני של ישראל – כלומר ב-8 באוקטובר 2023 – נכנס חיזבאללה לעימות עם ישראל במטרה מרכזית אחת: לסיים את המלחמה בעזה.
אסטרטגיה זו נקט חיזבאללה עם טקטיקה של הגברת התקיפות בשטחים הכבושים, בעיקר באזורים הצפוניים, כדי להפחית את הלחץ על עזה באמצעות להעסיק חלק מעוצמתה הצבאית של ישראל בחזית הצפונית.
בניגוד לישראל, שרגילה להתחלה כבדה, מרשימה ומפתיעה, חיזבאללה הרחיב את האסטרטגיה שלו לאט אבל בהתמדה. בתחילה הוא תקף את בסיסי הגבול, ציוד הציתות וציוד איסוף המודיעין של צה"ל כדי לעוור את עיני האויב במקרה של קרב קרקעי, ובמקביל תקף נקודות באזורי הצפון באמצעות רקטות ורחפנים, וכתוצאה מכך נעקרו תושבים ישראליים מאזורים אלה.
העקירה הזו הפעילה לחץ רב על ממשלת נתניהו והעמידה אותה במצב קשה.
חיזבאללה הלבנוני הודיע כי התנאי לסיום הסכסוך הוא סיום המלחמה בעזה, תנאי שישראל אינה רוצה בו ואינה יכולה ליישמו.
מפקדים ובכירים ישראליים פתחו במלחמה הקרקעית בעזה עם כמה מטרות עיקריות, כולל הרס מוחלט של חמאס, שינוי במבנה השלטון בעזה ושחרור אסירים ללא משא ומתן, אך עד היום, שכמעט שנה אחרי המלחמה, אף אחת מהמטרות הללו לא הושגה. כעת, אם ישראל הייתה מסיימת את המלחמה בעזה מסיבה כלשהי, בנוסף לכישלון בהשגת מטרותיה המוצהרות, היא הייתה למעשה מרימה יד מול חיזבאללה הלבנוני.
בכך החליטה ישראל להילחם מול חיזבאללה בצפון, למרות מדיניותה הקודמת, כדי להניא אותו מהמשך המלחמה ולהשיב את הביטחון לאזורי הצפון באמצעות מבצעים צבאיים כבדים ומכות רצופות.
לכן, המטרות של שני הצדדים בסכסוך היו ברורות. חיזבאללה מבקש להמשיך ולערער את היציבות בצפון השטחים הכבושים (ובכך להגביר את הלחץ על ישראל), וישראל מבקשת להשתיק את חיזבאללה ולהחזיר את תושבי הצפון!
אם נקבל את העיקרון שהצד במלחמה הוא המנצח שיכול להשיג את מטרותיו המוצהרות, נקבל שהמנצח בשטח עד כה הוא חיזבאללה הלבנוני, שכן לא רק שתושבי הצפון בשטחים הכבושים לא חזרו, אלא שעם הגדלת טווח הטילים של חיזבאללה נוספו כעת תושבי חיפה ואזורים אחרים לפליטים הקודמים.
בחודשים האחרונים הנחית המשטר הציוני מכות קשות על חיזבאללה הלבנוני כדי לאלצו להיכנע ולהפסיק את ההתקפות, או לבסוף, אם ייאלץ להיכנס למערכה קרקעית, הוא השמיד חלק גדול מיכולותיו של חיזבאללה. התנקשותם של מפקדים בכירים כמו פואד שוקר, איבראהים עקיל, מוחמד חוסיין סורור ובעיקר סייד חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, כמו גם הרג נרחב של מאות לבנונים והרס חלקים מהתשתיות של דאחייה בביירות הם חלק מאסטרטגיה זו.
סייד חסן נסראללה, כפי ב-1992 שאיש בישראל לא יכול היה לדמיין, במהלך 32 שנות הנהגת חיזבאללה, קידם את הארגון בכל התחומים, ומפקדים כמו עימאד מורנייה, מוסטפא בדר א-דין, חסאן א-לקיס ואחרים שימשו כזרועותיו החזקות בכיוון זה.
פעילויות אלה בוצעו בקצב מהיר, במיוחד לאחר מלחמת 33 הימים ב-2006, שציידו של חיזבאללה באלפי טילים וכטב"מים לטווחים שונים הוא אחד מהם.
למרות שהתנקשותו של נסראללה היווה מכה קשה לחיזבאללה הלבנוני, אבל הוא אינו נחשב למכה הרסנית, המשמעות היא שהפצע העמוק הזה לא יכול להרוס את חיזבאללה.
חיים של נסראללה ארך כמו חיים גרילה ומפקד לוחם, וחיזבאללה עבר שינויים רבים במהלך כהונתו. עכשיו, זה לא מופרך לצפות שעם מות הקדושים שלו, אותו דבר שקרה לפני 32 שנה, יחזור על עצמו. כלומר, ישראל הרגה מישהו שלא היה צריך להיהרג!
מי שיהיה יורשו, חיזבאללה יפתח עמו עידן חדש בחייו, תקופה שאולי לא הייתה צפויה על ידי מפקדים ובכירים ישראליים.
