ההכרה של אירלנד בשפות הילידים היא צעד חיוני לדה-קולוניזציה
אימוץ הגאלית והערבית כשפות פורמליות, ואפשרות להן ולתרבויות הקשורות להן מרחב אמיתי בתוך צפון אירלנד וישראל, היא צעד מכריע להמשך הדה-קולוניזציה ולהבטחת שלום בר קיימא, כותבת ליסה חנניה.
אירלנד (Palestine Online)- שלט שקניתי בבלפסט תלוי על קיר בדירה שלי ביפו, לצד מספר רב של אומנויות ומלאכות פלסטיניות. בגאלית - השפה האירית - כתוב: "N?l aon tinte?n mar do thinte?n f?in", שמתורגם באנגלית ל"בית מתוק בבית".
קיבלתי החלטה פוליטית אקטיבית להקדיש מקום מיוחד לשלט האירי הזה, כי אנחנו חולקים מאבק דומה: המאבק להכרה בשפות הילידים של הארץ.
כשביקרתי בבלפסט, צפון אירלנד, שאורגן על ידי המנהל המשותף של IPCRI, ליאל מגן, באוקטובר 2021, מצאתי בעיה מרכזית שטרם נפתרה: הגאלית, השפה האירית, עדיין לא מוכרת רשמית וקיבלה את המעמד שלה. ראוי. באופן דומה, במקום שבו אני גר, הערבית – שפת האם שלי ושפת האם של הפלסטינים הילידים שחיים בישראל – טרם קיבלה את מעמדה ההיסטורי והפורמלי. הכרה חוקית של שפות אלה והחזרת מקומן הטבעי שלהן במדינות שלהן היא צעד קריטי לדה-קולוניזציה וצעד אחד להגשמת ההגדרה העצמית של הפלסטינים בפלסטין ההיסטורית ושל האירים בצפון אירלנד.
הסכמי יום שישי הטוב, שנחתמו ב-1998 וסיימו את מרבית האלימות בין קתולים לפרוטסטנטים בצפון אירלנד, הכירו בצורך ב"גיוון לשוני" ומדגישים את התפיסה שהשפה האירית, כמו גם השפה האולסטר-סקוטית, הן " חלק מהעושר התרבותי של האי אירלנד."
יותר מ-23 שנים לאחר מכן לאחר הסכמי השלום, צפון אירלנד עדיין לא מסוגלת להעביר את חוק השפה האירית, חקיקה שתעניק לאירית מעמד שווה לאנגלית. אי הסכמה פוליטית על חקיקה זו הייתה מכשול מרכזי במניעת הקמה של הנהלת צפון אירלנד מ-2017 עד 2020.
למרות ששמעתי סיבות רבות מדוע זה לא "זמן טוב" להעביר את החוק הזה, הזרז האמיתי מאחורי ההתנגדות הוא הפחד: פחד מאובדן ההגמוניה והכוח שמגיעים עם הבלעדיות של הידע והתרבות. הפיכת האירית לשפה רשמית ושווה במעמדה בצפון אירלנד פירושה שהשפה האנגלית, ובכך בהרחבה הקולוניזציה האנגלית, כבר לא נהנית מכוח תרבותי בלעדי.
חלפו יותר משני עשורים מאז הסכמי השלום, הפורמליזציה של השפה האירית תקדם עוד יותר את מעמדו של שימור השלום ותבטיח דה-קולוניזציה. עם זאת, המאמץ להכרה עדיין דועך בצפון אירלנד.
הערבית, לעומת זאת, רחוקה עוד יותר מהכרה, ולמרות הטרנדיות של השפה, היא ממשיכה לחיות בתוך מבני הכוח הקיימים בין ישראלים לפלסטינים כשהסכסוך ממשיך לפלג את שתי הקהילות.
כחלק מהקצנה מתמשכת בחברה הישראלית עם מפלגות ימין קיצוניות יותר שזכו למושבים בכנסת ישראל, התקבל בשנת 2018 חוק יסוד שהגדיר "ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי" ובכך העניק ליהודים ספיישל רשמי. מעמד במדינה היהודית שהוגדרה מחדש, וציינה את העברית כשפה הרשמית של ישראל. Arabic, the native language of 20 percent of Israel’s population, the Palestinian Arab citizens, was now demoted from the ‘semi-formal’ status based on laws from the Mandatory Palestine era.
ערבית מעוררת פחד ושנאה בקרב ישראלים רבים מכיוון שהיא, בראש ובראשונה, שפתו של "האויב הפלסטיני". למרות היותה של ערבית שפת האם של 20 אחוז מאוכלוסיית פלסטין של 1948, השפה אינה נלמדת רשמית בבתי ספר יהודיים ברחבי הארץ. בתי ספר שכן מלמדים ערבית מלמדים לא פעם ז'רגון צבאי לצדה, על מנת לשרת את התלמידים הללו כשיהפכו מאוחר יותר לחיילים בצבא הישראלי, ולכן ישמרו על כיבוש הגדה המערבית והמצור על עזה. עם המנטליות הזו, הישראלים מרחיקים את הערבית מהיופי, העושר והחיוניות שלה, ובמקום זאת הופכים את השפה לכלי מלחמה.
בשנים האחרונות, במיוחד בעקבות הסכם הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל, זכתה הערבית למעמד חדש של חוסר רגישות בקרב יהודים ישראלים, למרות השינויים הרשמיים בחוק. מילים ושמות בערבית חדרו יותר ויותר לשפה העברית כמו במסעדות ובברים בתל אביב שמתהדרים בשמות ובאוכל בערבית בתפריט שלהם, בעוד שהבעלים הם ישראלים יהודים. הביקוש לשיעורי ערבית בקרב יהודים גובר בתל אביב ובחיפה, ותחנות הרדיו השונות של הצבא הישראלי משמיעות מוזיקה של הזמר הלבנוני המפורסם פיירוז ואחרים במהלך תוכניות פופולריות.
דרך עדשה לא פוליטית, שינוי זה יכול להיחשב כחיובי. עם זאת, למעשה, שפה זו ממשיכה לתפקד בתוך מבני כוח שקיימים בין ישראלים לפלסטינים. יש ניסיון כמעט מכוון לנתק את ה"פלסטינית" מהשפה הערבית בחברה הישראלית, דבר שישראלים עשו בעבר עם ניכוס תרבותי של התרבות הפלסטינית.
מטופלת בצורה אטומה זו, מנותקת מהמשמעות התרבותית ומהאנשים שלה, הערבית עומדת על סף הפיכתה ל"פלאפל הישראלי" החדש.
במזרח בלפסט, יוזמה שהחלה פעילה בולטת לזכויות שפה, לינדה ארווין, ללמד אירית לפרוטסטנטים זכתה להצלחה רבה, וכעת מוצע לפתוח גן ילדים דובר כל אירית. אמנם המסע שלה לא היה קל, והיא התמודדה עם הרבה התנגדויות, אבל מה שארווין עשתה במזרח בלפסט הוא מהפכני - היא עזרה כמעט לבדה להזניק תהליך כדי להפיג את המתחים סביב השפה האירית. היא עושה זאת על ידי בקשה מאנשים לאמץ את השפה האירית כחלק מההיסטוריה והזהות המשותפת של האנשים השונים בצפון אירלנד, לא משנה באיזה "צד" הם היו או נמצאים.
הגאלית והערבית עברו בדרכים שונות בתהליך של חיפוש הכרה כשפות האם של הארץ. בעוד שצפון אירלנד הפכה להיות מודעת ופעילה יותר בתהליך של דה-פוליטיזציה וביטול הקולוניזציה של האירית והשפה האירית; בפלסטין ההיסטורית, ערבית עדיין משמשת ככלי מלחמה או מתורגלת יחד עם הקשר קולוניאלי חסר רגישות.
מבלי לאמץ את השפות הללו כשפות פורמליות, ולאפשר להן ולתרבויות המצורפות להן את המרחב האמיתי והאמיתי שלהן בחברה, לעולם לא נוכל ליצור שוויון, שהוא הבסיס היחיד לשלום בר קיימא.
