מלחמת אוקראינה מחזירה זכרונות כואבים לעזה
אנחנו, הפלסטינים, מכירים את רגשותיהם של מי שעומדים היום חסרי אונים מול הטילים בקייב, בחרקוב ובכל ערי אוקראינה.
זכרונות תושבי עזה: אתמול בבוקר התעוררתי לקול המלחמה. הייתי חצי ישן. בניסיון להבין מה קורה, שפשפתי את עיניי ושטפתי את פניי. ההורים שלי והאחים שלי ישבו בדממה מול הטלוויזיה באל ג'זירה בשידור חי. כולם בהו ללא מצמוץ באירועים הטרגיים הנוכחיים באוקראינה. שאלתי את אמא שלי בפחד, "האם פרצה מלחמה?" היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "כן."
קולות ההפגזה והטילים זמזמו באוזני כאילו היו קרובים לביתנו. הנוף של אנשים אוקראינים חפים מפשע לא חמושים שהתאספו מול תחנת האוטובוס בניסיון לברוח למקלט בטוח העלה עצב עמוק בלבי. סימני פחד וחרדה ניכרו בקרב הנשים והילדים. הם לא יודעים מה מגיע.
מראות העשן המיתמר מהבתים הבטוחים, להבות שזנקות למעלה, קול פצצות מתפוצצות פה ושם, לוחמים מתכוננים ומתארגנים ללחימה, חשש של עיתונאים שיפגעו בהם, אוהבים מחבקים זה את זה, אמא שמסתירה את ילדיה בזרועותיה. , וכמה אנשים נפרדים מאנשים אחרים כולם חיים בזיכרון שלי. זה העלה זיכרונות עצובים של כמה מלחמה היא אכזרית.
המטוסים הצבאיים הרוסים מרחפים בשמיים עם הצלילים הנוראיים שלהם הזכירו לי את המטוס הישראלי במהלך התוקפנות שראיתי בעזה. שניהם כמו מפלצות; הם מפחידים את לבם של אנשים חפים מפשע.
התחלתי לחשוב על נשים בהריון בחודש תשעה שמחכות ללדת את התינוקות שלהן ואיך הן מרגישות בנסיבות כל כך מאתגרות. מה הם יגידו לילדים שלהם כשיהיו גדולים? האם יגידו להם שהם נולדו כשהמלחמה פרצה אחרי שנים של שלום?
התחלתי לחשוב על המטופלים שמחכים לניתוח. בזמן ההמתנה, השעה הופכת לשנים. לאט לאט השעון זז. רגעים של ציפייה וגעגועים הם הקשים ביותר.
שמעתי את הפציעות זועקות מכאב, ושמעתי את הדי הגניחות של אביהם ואמם. שמעתי צעדים כבדים של רופא שדיווח, למרבה הצער, על מותה של אחת הפציעות.
איך חיים אנשים עניים ונזקקים? האם יש להם מנה מספקת של מזון ומים? זה חורף; קפוא שם. האם יש מספיק שמיכות וכריות?
מה עם היתומים! האם הם נמצאים במקום בטוח ומרגישים חמים ונעים? האם הם מפחדים? האם הם בסדר? מי מנגב להם את הדמעות ומקיש אותן על הכתף?
ראיתי ילד קטן מחזיק את הבובה שלה בחוזקה ובוכה בקול הכי חזק בעולם: "אבא, אמא". ואף אחד לא שומע את קולה החלש.
וראיתי אישה בגילה הרך בוכה ומתפללת לבעלה, לוחם המגן על מולדתו, שיחזור בריא ושלם.
ראיתי גם סבתא נשענת על אחת מנכדותיה, ומבטיחה לה ואומרת: המלחמה תיגמר, אל תפחדי.
אני יודע היטב איך זה נראה כשכוח חזק מתחיל לתקוף כוח חלש יותר. אני מכיר איך ייראה הנוף.
כואב לדעת שאנשים, אי שם בעולם, חווים את אותו הדבר שאנו נתקלים בו בעזה במשך עשרות שנים וממשיכים להתמודד. המום, בכיתי את דמעותיי.
מלחמה היא מלחמה. אנחנו, הפלסטינים, שריפות התוקפנות הישראליות חרכו, מודעים היטב לרגשותיהם של מי שעומדים היום חסרי אונים מול הטילים בקייב, בחרקוב ובכל ערי אוקראינה.
אנו מצטערים כאשר אנו רואים מטוס מכוון לאנשים עם הטילים שלו. הם לא מבדילים בין ילד, אישה וגבר מבוגר כשהם בורחים מבתיהם.
אנחנו בעזה, שראינו את אהובינו מתחת להריסות, לא נלך בלי אכפתיות כשנשמע על פרוץ מלחמה הרסנית אי שם בעולם!
