מדוע הובילה חיסולה של שירין אבו עקל להתעוררות פלסטינית גדולה?
הנצחת הנכבה השנה הייתה שונה. זה הגיע לאחר ההתפתחויות, המאבקים והפלישות שהיו עדים לשטחים הפלסטיניים, במיוחד בירושלים, אל-אקצא, מחנה ג'נין ובתוך הקו הירוק. מות הקדושים של אייקון העיתונות הפלסטינית, שירין אבו עקל'ה, הוביל לאחדות שחדרה לכל הדתות, הפלגים, הגבולות והכינוסים, שבאה לידי ביטוי בהלוויה הארוכה ביותר בפלסטין, והגיעה לשיאה בניצחון הגופה והדגל. על המדינה הגרעינית, שאומרים שיש לה את הצבא הרביעי בעוצמתו בעולם.
השאלה שעולה היא: מדוע זכתה שרין לכל כך הרבה אהבה והסכמה שלא ראינו מאז רצח יאסר ערפאת ועזיבת מחמוד דרוויש ומנהיגים נוספים וסמלים לאומיים ותרבותיים? התשובה עשויה להיות: ששרין, למרות כל תכונותיה האנושיות והמקצועיות הגבוהות, היא מחוץ ל"מערכת", והיא אדם רגיל שדומה לעם הפלסטיני, בעיקר אנשים פשוטים רגילים. הערוץ המפורסם והמשפיע ביותר בעולם הערבי, לכל בית ובכל השלבים; במקום בו סיקרה אירועים ביושר, במקצועיות ובאובייקטיביות, היא העבירה את האמת ועמדה מאחוריה בכל מקום; כי פלסטין והאמת הן תאומות כמטרה עליונה צודקת ומוסרית.
שילוב של שרין ואייקונים
שירין אספה את כל הסמלים, הם תלחמיה וירושלים, והיא עזבה לזכר הנכבה המתמשכת, שהפלסטינים החיו השנה כפי שלא עשו שנים רבות, והיא הייתה קורבן להרג בדם קר ללא כל צורך בכך; לא היו עימותים, אבל זה משקף את האובססיה המטופשת של הכיבוש להרג שהוא נוהג ללא הרף נגד הפלסטינים ללא עונש. אין ספק שהפעם כוונו עיתונאים, בדיוק כפי שכוונו עשרות עיתונאים וסופרים לאורך ההיסטוריה של המאבק הפלסטיני. מה הפך את הסלוגן "בדם אנחנו כותבים למען פלסטין" סיסמה מציאותית לחלוטין, כי מיקומם הרגיל של עיתונאים ידוע לכולם, והם נושאים את כל הסימנים המייחדים אותם, והם תמיד מכוונים, הפעם לנקמה ישראלית ולהשבת המורל האבוד של הישראלים לאחר פעולות בודדות; זאת כדי להפחיד אותם ולמנוע מהם להמשיך ולסקר את פשעי הכיבוש, במיוחד את הפשעים הקרובים המתוכננים נגד ג'נין והמחנה האגדי שלה, אבל מה שלא בטוח עד כה הוא אם שירין עצמה כוונה, וזה לא לגמרי מופרך. .
שרין נרצחה במחנה ג'נין האגדי, והלוויות עבורה התקיימו בכל רחבי הארץ מג'נין, דרך שכם, ג'בל אל-נאר, רמאללה וכלה בירושלים. היכן שכל העולם צפה בחיילי היחידות הנבחרות מכוונים עיתונאים לאור יום ומול המצלמות, ומכוונים לדגל כי הוא סמל לזהות ופטריוטיות ועד שפלסטין היא עבור הפלסטינים וירושלים היא הנצחית שלהם. הון ושהכיבוש מסתיים, והם הכו את האבלים, כולל נושאי הגוויה שנלחמו קשות כדי שלא תיפול ארצה והוא לא נפל, אלא נפלה המדינה הכובשת כפי שלא נפלה מעולם, ו הוא נראה חלש, למרות שהיה חמוש בכבדות ואפילו חשוף עלה תאנה.
עם הזקוק לסמלים חדשים, והם מצאו את מבוקשו בשירין
השלישי על חורבותיו, והמרדף הבלתי פוסק לחסל את הנושא מממדיה השונים; אנו עדים למבשרי העלייה ההולכת וגוברת של משבים וגלים עוקבים כשהאחד דועך להתרומם אחר, מאינתיפאדת הסכינים והחבטות במכוניות, ועד לאפוסי האיתנות והגבורה באל-אקצא ובירושלים, ובאל-מורביתת ו. דגם אל-מורביטאט במתנת השערים ומחוצה לה. זה מצביע על כך שלאל-אקצא יש עם שיגן עליו, צעדות השיבה והאגדה על מחנה ג'נין. המתנות והגלים של שייח' ג'ראח, סילוואן, באב אל- רחמה, ביתא ורבים אחרים, שביתות האסירים האפיות, מתנות עמנו בבית ובכל מקום, המובילות לאיתנותה, הגבורה וההתנגדות של עזה, שהגיעה לשיאה בקרב סייף אל-קודס, והפרט הכואב. פעולות התנגדות לכיבוש בביתה שלהן היא הייתה עדה השנה, שהרעידו את תורת ההרתעה והביטחון הישראלי ממעמקים.
בתקופת המעבר בה אנו חיים, נעשים ניסיונות הולכים וגוברים לחזור למקורות ולשורשים של הנושא כדי לחזור לגלם את אחדות העניין, הארץ, העם והנרטיב ההיסטורי, לאחר הבטחות השווא לשלום, הניסיונות לפצל את הפלסטינים, ואסטרטגיות חד-צדדיות של שלום או חמוש נפלו, וכך גם הקריאות לאגדת "נאמה", בטענה שהאחדות בהכרח תתבסס על אוסלו, ולכן היא תהיה לטובת צד אחד. נגד האחר, עם ההתנחלות ונגד ההתנגדות, הפילוג אינו ברכה, אלא קללה גמורה, והפלסטינים נופלים במלכודת הישראלית שמטמן אריאל שרון. האחדות חייבת להיות פטריוטית ולנצח את המטרה, אחרת היא לעולם לא תהיה, והיא בהכרח תהיה; כי העם מאוחד, ובמוקדם או במאוחר הוא יכפה את רצונו על כולם.
ההתעוררות הגדולה צריכה להתבסס
מה שעוזר להסביר את ההתעוררות הגדולה שנוצרה בעקבות רצח שירין הוא שבשלב זה ניתן לראות את תחיית התרבות והזהות הלאומית כדי לפצות על ההידרדרות הפוליטית, ההידרדרות, ההתיישנות והרפיון של הכוחות והמנהיגים הקיימים, ושלהם. חוסר יכולת וכישלון להנהיג עם שנחוש לחיות; מה פתח את הדלת להתנגדות אינדיבידואלית ואזורית, שחשובה כי היא ממלאת חלק מהריק, אך היא שיקוף של מצוקה כוללת שחוותה המערכת הפוליטית על מרכיביה השונים, למרות שמפלגותיה אינן נושאות באחריות לה. באותה מידה. מתוך עימות מקיף מאורגן המבוסס על הנהגה אחת, חמושה באסטרטגיה המבוססת על ראייה עמוקה של תנאי וממדי הסכסוך, הלקחים שנלמדו ומה ניתן לעשות לאור השינויים הסוערים. מקום בעולם ובאזור, שיבוא לידי ביטוי בפלסטין אם לא התחיל כבר.
עיסוק שלא מבדיל בין מוסלמי לנוצרי וגם לא בין מתון לקיצוני
הפגיעה בשירין היא דוגמה בוטה לכך שהכיבוש מכוון לפלסטיני בגלל שהוא פלסטיני, בין אם הוא נושא נשק או מיקרופון ומצלמה, ובין אם הוא מוסלמי או נוצרי, מתון או קיצוני; אז ראינו את האחדות שבאה לידי ביטוי בין הפלסטינים ונמשכה ימים ואבדה מזמן; היכן שהאדם הרגיל, הלא פוליטי, שמעולם לא השתתף בפעולות התנגדות שלווה או מזוינת, עמד לצד הפוליטיזציה והלוחמני, הפטריוט הליברלי בצד הפטריוט השמאלני, הלאומן הפטריוטי והפטריוט הדתי, מוסלמי בצד הנוצרי, החילוני בצד הלא חילוני, העשיר בצד העניים, והצעירים לצד הזקנים, האשה לצד הגבר, הבן והבת של המערב. בנק ליד הבן והבת של עזה ואדמות 48 ובמקומות המקלט והפזורה; מה ששוב מעיד בצורה ברורה שהעם הוא אחד והסיבה היא אחת, שמה שמפלג את הפלסטינים הוא בר חלוף בזמן חולף, מה שמאחד את הפלסטינים גדול הרבה יותר ממה שמפריד ביניהם.
האפוס של שירין זקוק לסוג חדש של מנהיגות
הסאגה של שירין מוכיחה שהפלסטינים זקוקים למנהיגות מסוג חדש שאינה משחזרת את מה שהמסגרות והמנהיגים הקיימים סיפקו. כי לאחר ההקרבות וההישגים שלה, היא הגיעה למבוי סתום, ונראה שהיא מחכה וחסרת אונים, והם זקוקים לגיבורים רגילים המייצגים ומזכירים את עמם, ונאבקים למען המולדת והאזרח מבלי להעסיק את מאבקם למען סיעה. ,אג'נדה או ציר. אין די בכך. אילו פעולות וצעדים ננקטו כדי להוציא לפועל את החלטות הקונצנזוס הלאומי.
בפשע שלה נגד עיתונאים, שהוביל למות הקדושים של שירין ולפציעתו של עלי אל-סמודי, המדינה הכובשת נראתה אכזרית, מוקעת, מבודדת, חלשה וטיפשה כפי שהייתה בעבר. אז היא הפסידה בקרב התקשורת, הרומן והאמת, והיא הראתה את האמת המפחידה שלה, ואישרה שגורלה ידוע, ונותר רק לדעת מתי הוא יחצה בזמן הפלסטיני הממושך. המטרה שלו בחיים אחרי 74 שנים, ומוכנה להחזיק אותה בחיים עד שהיא תנצח.
ועל החשיבות של מה שהאדמה הפלסטינית ראתה מתחילת השנה, והפלסטינים התאחדו בהגנה על אל-אקצא וכנסיית התחייה, שהגיעו לשיא באיחוד דמו של שירין לפלסטינים באשר הם. עד שנשנה את עצמנו, ונגיע למצב בו נוכל להביס את הכיבוש, להשיג חופש, עצמאות, שיבה, שוויון וצדק, בדרך להשגת הפתרון ההיסטורי הרדיקלי הסופי.
בשנה האחרונה המשיך הכיבוש בתוכניותיו שמטרתן להחרים, ליישב ולהתיישב את שטח הקרקע הגדול ביותר, לגרש את המספר הגדול ביותר האפשרי של הבעלים המקוריים של המדינה, להרוס בתים ולעקור את בני עמם. נושאים נפרדים זה מזה, וקשורים לביטחון, כלכלה והבטחת פרנסה, לחינם מלבד מניעת התרחשות המפץ הגדול.
אין דרך לישועה לאומית אלא לבנות על גבורה, ולהמר על העם הגדול הזה, איתנותו והתנגדותו, שהם מסוג שונה משאר העמים כתוצאה ממה שסבלו.שינוי מקיף בחשיבה, במערכת הפוליטית, במנהיגים ובאסטרטגיות, ובמעורבות העם, במיוחד הנוער והנשים, בקבלת החלטות, על ידי מתן אפשרויות פנייה לעם, דרך הקלפיות, והקונצנזוס הלאומי הוא הכרחי לאור שלב השחרור הלאומי והמציאות שבה פלסטין, לרבות בכך, שתי הרשויות המסוכסכות נמצאות תחת כיבוש, ואין פתרון אלא בהבסת הכיבוש והבסת הפרויקט הקולוניאלי הגזעני של המתנחלים.
לסיכום, יש צורך להמשיך את ההתעוררות שנוצרה בעקבות רצח שרין אבו עקל'ה, באמצעות החייאת תיק סיום הפילוג והשבת האחדות הלאומית, אך במסגרת גישה אחרת שאינה משחזרת את הדיאלוגים וההסכמות הקודמים שלא הביאו לאחדות. אלא ניהל את החלוקה, בתנאי שהסיסמה היא בגישה החדשה, היא שותפות ואמונה עמוקה ואמיתית בה, ללא בגידה, חילול השם, הדרה, הגמוניה של יחיד או פלג, וללא מונופול על אמת, פטריוטיות, ודת. איפה אנחנו עובדים יחד למרות השוני בינינו כדי להשיג מטרות וחלומות משותפים.
האחדות שנסקה לשמיים הפלסטיניים לאחר פשע הכיבוש נגד שירין הוכיחה שזה אפשרי אם יש רצון.
