איך 'הציר הערבי-ישראלי' ללא ספק יפגע
בחודש שעבר, השליט ההאשמי של ירדן, המלך עבדאללה השני, הצהיר בראיון ל-CNBC כי "אהיה אחד האנשים הראשונים שיתמכו בנאט"ו במזרח התיכון", ומחזק את האמונה כי ברית חדשה עשויה בהחלט להיות קרובה.
ביקורו המתוכנן של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בסעודיה ובפלסטין הכבושה הוליד ספקולציות רבות סביב הרעיון של "ציר ישראלי-ערבי מאוחד", שמטרתו לערער את איראן ואת מחנה ההתנגדות האזורי. למרות שזה עשוי להיראות כמו משחק כוח מוצלח של המערב, זה כמעט בוודאות נידון להיכשל.
בחודש שעבר הצהיר השליט ההאשמי של ירדן, המלך עבדאללה השני, בראיון ל-CNBC כי "אני אהיה אחד האנשים הראשונים שיתמכו בנאט"ו במזרח התיכון", ומחזק את האמונה כי ברית חדשה עשויה בהחלט להיות קרובה . הברית החדשה שהוצעה תכוון לקחת את המשטרים הערביים ששיפרו את הקשרים עם הישות הציונית, בנוסף לסעודיה, כדי ליצור ברית אזורית שמטרתה להילחם באיראן. המטרה האמיתית שלה תהיה לקחת על עצמה את כוחות ההתנגדות בלבנון, פלסטין, עיראק, סוריה ותימן ולהחליש את הברית שלהם עם טהראן.
הביקור המתוכנן לחודש, על ידי נשיא ארה"ב ביידן, אמור להתבסס בעיקר על אג'נדה להקמת קואליציה אנטי-אירנית, שכן השיחות נמשכות בדוחא על תחייתו האפשרית של הסכם הגרעין מ-2015. לדברי מביני תקשורת מערביים , הסיכוי לברית הפרו-וושינגטון החדשה השפיע על החלטתה של טהראן לדחוף קדימה במשא ומתן שעלול להביא לתחיית הסכם הגרעין. למרות דיבורים כאלה, אין הוכחות לכך, במיוחד מכיוון שלמחנה האזורי של ההתנגדות לאימפריאליזם המערבי יש קלפים רבים שיכולים בתורם ליצור לעג מ"נאט"ו של המזרח התיכון".
מלכתחילה, למשטר האמריקני נקבע סדר יום למזרח התיכון הרואה בנורמליזציה הערבית עם תל אביב נדבך מרכזי לחיזוק מעמדה של הישות הציונית באזור. זה, למרות שהוא בהחלט טומן בחובו יתרונות קצרי טווח עבור "ישראל" ויצרני נשק מערביים, מפספס חלק מרכזי בפאזל. כלומר, הרפובליקה האסלאמית של איראן היא כבר מעצמה אזורית, יש לה את אחת מעמדות ההשפעה החזקות ביותר של כל מדינה במזרח התיכון והיא לא רק בדרכה להפוך למעצמה אזורית כפי שמוצע. השלמה עם זה פירושה גם שהמערב חייב לקבל את כוחו של מחנה ההתנגדות שמתחבר עם הרפובליקה האסלאמית, כי הסירוב לקבל זאת מעוור אותם.
נראה שהמערב רואה בברית הכוללת "ישראל", ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן ומרוקו, סוג של דיפלומטיה משולשת. היא מחפשת נורמליזציה ערבית עם "ישראל" כצעד קדימה עבור כל המשטרים בעלות הברית במזרח התיכון של ארה"ב להמשיך, מה שהופך את זה לעדיפות ללא קשר אם דמוקרט או רפובליקאי בבית הלבן. עם זאת, הגישה הכביכול בעלת חזון זו שארה"ב מהמרת עליה כדי לחזק את כוחה באזור אינה דבר חדש והיא רק עוד אמצעי לניהול מדיניות שקיימת מאז תקופת המלחמה הקרה.
הבעיה הגדולה ביותר של וושינגטון היא שהיא מסרבת לקבל את המציאות בשטח במזרח התיכון. הגישה מסוג דוקטרינת קיסינג'ר של זריעת תוהו ובוהו באזור - בתוך מדינות שאינן קשורות ישירות למערב - השפיעה מאוד. הסיבה לאנסראללה בתימן, חיזבאללה בלבנון ותנועות ההתנגדות השונות בפלסטין ומחוצה לה, כולם נובעים מהכישלון של ארה"ב להכיר ביכולות ובאיכויות של התנגדותן. המשטר האמריקני משנה מלחמות, הפיכות והתערבות בענייני מדינות המזרח התיכון גרמו לתגובת הנגד הבלתי רצויה של לידת כוחות התנגדות בעלי יכולת מלאה, משכילה ומחויבות אידיאולוגית, תנועות ששילבו אוכלוסיות שלמות בחזון השחרור שלהן.
למשל, בעבר, למעט תנועות ההתנגדות הפלסטיניות, הישות הציונית נאלצה להילחם במדינות במזרח התיכון. כאשר נלחמה במלחמות קונבנציונליות, "ישראל" יכלה תמיד לסמוך על כוחה האווירי ועל יכולתה ללחוץ על המדינות הסובבות אותה באזורים שאינם קשורים ישירות לתפקוד הצבאי. כיום, הישראלים, ותומכיהם האמריקנים, צריכים להילחם בקבוצות חמושות שאין להן את ההתחייבויות של המדינה. במקרה של לחימה בחיזבאללה או בהתנגדות הפלסטינית, למשל, אין דרך לתל אביב להנחיל תבוסה מוחלטת לתנועות אלו המחויבות אידיאולוגית למטרה מוסרית ופועלות ללא אילוצים שיש לממשלה מסורתית. זה יצר משוואה מסוכנת ביותר עבור "ישראל",
גם נורמליזציה ערבית עם "ישראל" אינה דבר חדש, משטרים ערבים מושחתים רבים שמרו על קשרים פרטיים עם הישות הציונית במשך 50 שנה לפחות. למרות שריאד לא הכריזה רשמית על הנורמליזציה שלה עם "ישראל", היא כבר מתקשרת באופן קבוע עם נציגי תל אביב. אין חתימת נייר שאומרת שסעודיה נרמלה, אבל במציאות היא כבר נרמלה עם תל אביב. מצרים הייתה הראשונה לנרמל רשמית את הקשרים עם הישות הציונית, ואחריה ירדן, אך בשני המקרים הללו אף אחת מהמדינות לא הפכה לגן העדן שהתעמולה הפרו-מערבית מציעה שעיראק או לבנון יהפכו להיות אם יתנרמלו.
איחוד האמירויות הערביות נורמלו מעצמה בוודאות, אך היא כבר הייתה עשירה והנורמליזציה עם "ישראל" שימשה לסיוע להופעתה כמעצמה אזורית, בעיני שליטיה. עם זאת, למעט הרווחים הכלכליים והצבאיים לטווח הקצר של אבו דאבי, מה שנקרא "הסכמי אברהם" לא היו הצלחה עבור האחרים, כמו מרוקו וסודאן שגם הם השתתפו. מרוקו נדחפת במהירות לעבר סף מלחמה עם שכנתה העליונה מבחינה צבאית אלג'יריה, וסודאן עדיין נרקבת, ללא סוף נראה למשברים הפוליטיים והכלכליים הנוכחיים שלה. באשר לבחריין, היא התנורמלה בגלל לחץ - ככל הנראה גם מסעודיה וגם מאיחוד האמירויות - אבל ממלאת תפקיד מוגבל באזור ואינה שחקן רציני. מצרים עומדת כעת בפני משבר כלכלי וירדן חוששת מכך, כרגע,
יצירת ברית בין המנרמלים, כדי להתעמת עם איראן, תגרום לכך שלהתנגדות תהיה ההזדמנות המושלמת להעיף לחלוטין את הדינמיקה הכוחנית של האזור על ראשה. כל זה מצריך מערכה צבאית משותפת נגד "ישראל".
אם ההתנגדות הפלסטינית תצליח לנהל מלחמה מעזה, בסיועם של פלסטינים בשאר פלסטין הכבושה, בעוד הקבוצות הנ"ל פועלות גם הן בדרך כלשהי, הדבר יצור תרחיש לפיו ארה"ב תיאלץ לנסות לנהל משא ומתן עם ההתנגדות כדי להחליט על עתידו של האזור. למרות שנראה שהכוח נמצא בידי המערב ובנות בריתו במזרח התיכון בשלב זה, קרב אסטרטגי מחושב אחד יכול לבטל לחלוטין את הסטטוס קוו הזה, ומכאן שאימוץ גישה מתעמתת יותר כלפי איראן הוא מנוגד לחלוטין לאינטואיציה.
איראן נמצאת בעמדה חזקה, כמו גם בעלות בריתה, וקרב שיתחיל לסלול את הדרך לשחרור פלסטין יאלץ את המנרמלים להרכין ראש בבושה ויפתח עידן חדש של התנגדות במזרח התיכון. שום ברית או מערכות הגנה אוויריות לא יצילו את הציר הפרו-אמריקאי, עם קרב אחד מוגבל, הם ייאלצו לעסוק בהתנגדות ברצינות ולקבל את המציאות בשטח.
