בית"ר: הקבוצה הפשיסטית שייצרה שלושה ראשי ממשלה ישראלים
ראש ממשלת ישראל לשעבר ופושע המלחמה הנודע בנימין נתניהו הצהיר פעם כי מייסד בית"ר ולדימיר "משנתו של ז'בוטינסקי תמשיך להזין את להבת הציונות ולהדריך את דרכנו".
בתחילת המאה ה-20 הייתה פולין ביתם של האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם, עם 3.3 מיליון יהודים שחיו במדינה זו. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פולין חממה לפיתוח הציונות הימנית הקיצונית. חסידו המוביל, ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי יליד רוסיה, משורר, עיתונאי ופעיל פוליטי, היה מייסד בית"ר, אחת מתנועות הנוער הציוניות הפופולריות באירופה.
בית"ר נבנתה על רוח מיליטריסטית, המאופיינת בהתנגדותה הנחרצת לסוציאליזם, ספוגה ברוממה של אלימות ונאמנה להנהגתו הכריזמטית והסמכותנית של ז'בוטינסקי. למרות שבסיס הליבה שלה היה בפולין, בית"ר החלה להגיע לקהילות יהודיות במדינות אחרות. בשנות ה-20 של המאה ה-20, מספר החברים ברחבי העולם היה כ-60,000, מתוכם שלושה רבעים חיו בפולין.
עבור ציוני השמאל והעבודה, שיקחו את הפיקוד על "ישראל" שזה עתה הוקמה ב-1948, נחשבו ביתאריסטים ל"פשיסטים יהודים", כפי שתואר על ידי ראש הממשלה הראשון של "ישראל" דוד בן-גוריון. שניים מחבריה, מנחם בגין ויצחק שמיר, יכהנו כראשי הממשלה של "ישראל", ואילו שלישי, בנציון נתניהו, יהיה אביו של ראש הממשלה המכהן הוותיק ביותר של "ישראל", בנימין נתניהו.
In 1915, Vladimir Jabotinsky immigrated to Palestine in order to fulfill his Zionist dream of a "Jewish state" in the “Promised Land”. אבל השליט העות'מאני דאז של פלסטין, ג'מאל פאשה, גילה במהירות את החלקות והפעילויות הציוניות וחשד בנאמנותם ל"אויב "בזמן מלחמה, ולכן הוא החליט לגרש אלפים מהם, כולל ג'בוטינסקי, למצרים בשליטת בריטניה. באלכסנדריה החל ז'בוטינסקי לארגן את היהודים במעין כוח משטרה פרה-צבאי, ועד מהרה הציע את שירותיו לבריטניה הגדולה והציע למפקד הבריטי במצרים, גנרל מקסוול, להקים חטיבה יהודית שתצטרף למאמץ המלחמתי תחת הבריטים. פקודה. אבל הגנרל הבריטי לא התרשם והציע לציונים תפקיד לוגיסטי בלבד. יהודי אלכסנדריה קיבלו את הצעתו של הגנרל מקסוול וכך נוצר "חיל הפרדות של ציון". ז'בוטינסקי חש מושפל וחזר לאירופה.
מרגע שדרכו כף רגלו של ז'בוטינסקי על אדמת פולין ב-1927, החל לפעול במרץ להפיכת בית"ר לתנועת המונים בקרב היהודים. הוא הקים את איחוד הציונים הרוויזיוניסטים, וקרא תיגר על הזרם המרכזי של הציונות שכבר מילאה תפקיד משמעותי בחייהם של יהודי פולין בפולין העצמאית שקמה מחדש לאחר מלחמת העולם הראשונה. ז'בוטינסקי השתמש גם בבית"ר כדי להגביר את מעמדו הפוליטי שלו. הוא שבר את הזרם המרכזי של הציונות, דגל בגישה תוקפנית יותר, אפילו אלימה, להתמודדות עם הממשל הקולוניאלי הבריטי בפלסטין המנדט ועם ערבים פלסטינים, וקרא ל"מדינה יהודית" המשתרעת מהים התיכון ועד חצי האי ערב והפרת. נהר בעיראק. פולין הייתה שדה גיוס פורה והנוער היהודי שלה היו תלמידיו החשובים ביותר של ז'בוטינסקי.
בפולין שררה סביבה של אנטישמיות בסוף שנות ה-30. הייתה תחושה בקרב הפולנים שהיהודים נוטים באופן טבעי לקומוניזם והם בעלי ייצוג יתר במגזרי מפתח בכלכלה. חרם כלכלי היה מטרה ליהודים, והתקבלו חקיקה אנטי-יהודית. התפתחויות אלה היו מועילות למטרתו של ז'בוטינסקי. פולין הרחיבה את הסיוע הדיפלומטי והצבאי לבטאר, והעניקה תמיכה ציבורית לתפקידים רוויזיוניסטיים בליגת העמים ומספקת אימונים צבאיים וכלי נשק למיליציה החמושה של הרוויזיוניסטים בפלסטין, "אירגון צבאאי לאומי". פקידים פולנים הגיבו לה בחום, וראו בכך פתרון מעשי לצמצום משמעותי של האוכלוסייה היהודית בפולין. התוכנית של ז'בוטינסקי זכתה לתמיכה של פוליטיקאים פולנים בכירים, כולל שר החוץ, שגריר פולין בבריטניה והקונסול הכללי של פולין באל-קודס הכבושה.
However, Betar’s policies so alarmed Labour Zionists that they warned of exporting “Jewish fascism” to Palestine. חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, היה מודאג במיוחד. הוא אפילו השווה את הרוויזיוניזם של ז'בוטינסקי לפשיזם האיטלקי. הביקורת של ויצמן על בית"ר הייתה טבעית, בהתחשב באמונה הרווחת שרצח חיים ארלוזורוב ב-1933, המנהיג החזק של מפלגת העבודה הציונית, היה פרי עבודתם של פעילי בית"ר.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נמלטו מהארץ בתיאריסטים כמו מנחם בגין. לאחר שנכלא על ידי הסובייטים, הוא הצטרף לצבא שבשליטת הבריטים של הגנרל ולדיסלב אנדרס והגיע לפלסטין בשנת 1942, שם ערק והחל את חייו החדשים בין חבריו הרוויזיסטי-ציוניסטים. במהלך מלחמת העולם השנייה אברהם שטרן, איש בית"ר, שבר את השורות באצ"ל והקים ארגון מחתרת משלו, לח"י. עשרות מהגרים יהודים פולנים נהרו ללהי, שתקפו נכסים בריטים בפלסטין והושיטו יד (ללא הצלחה) לאיטליה ולגרמניה הנאצית. יצחק שמיר היה מנהיג לח"י שפיקח באופן אישי על ההרג האכזרי של שר המדינה הבריטי, לורד מוין, בקהיר. הרשויות הבריטיות בפלסטין זיהו את שמיר כאדם שהוציא את הצו לשני המתנקשים שירה בלורד מוין. שמו הוכנס לרשימת "המבוקשים ביותר".
לאחר הכרזת "ישראל", נאלצו חברי הלח"י והאצ"ל, יחד עם כל הציונים הרוויזיוניסטים, להניח את נשקם ולהצטרף לכוחות הכיבוש הישראלי, יחד עם ההגנה של הזרם המרכזי של הציונות בפיקודו של בן-גוריון וויצמן. הם הקימו מפלגה פוליטית, חירות, שדגלה באידיאולוגיה הימנית הקיצונית וההתפשטותית שלהם. הם נשארו באופוזיציה במשך 29 שנים עד 1977, אז ניצחו בבחירות הכלליות תחת קואליציית "הליכוד" ותפסו את השלטון. הבתרים הוותיקים, מנחם בגין ויצחק שמיר כיהנו ברציפות כראשי ממשלה בסך הכל 14 שנים לפני שהעבירו את ההנהגה לדור החדש של הציונות הרוויזיוניסטית המיוצג על ידי בנימין נתניהו, בנו של חברם הוותיק בנציון נתניהו, שכיהן כראש הממשלה. שר במשך 15 שנה.
תחת בנימין נתניהו, שרעיונותיו מקורם ברוויזיוניזם של ז'בוטינסקי, הפילוסופיה של בית"ר לחיות בחרב הפכה לזרם המרכזי ב"ישראל", בעוד שציונות העבודה הישנה נמוגה. בספרו "מקום בין האומות" כתב נתניהו כי "ישראל" חייבת להציג את מירב הכוח כלפי הערבים וכי פלסטינים יכולים לחיות רק כ"זרים" תחת שלטון ישראל. ב-15 ביולי 2015 עמד בנימין נתניהו באנדרטה מקומו של ולדימיר ז'בוטינסקי באל-קודס הכבושה ואמר בלהט רב על אליל הפשיסטי שלו: "ז'בוטינסקי היה זה שיצר את היסודות למסורת הלחימה של הנוער שלנו במאה השנים האחרונות. זה היה אחד החידושים המשמעותיים שלו. הוא היה עמוד אש המאיר את הדרך לעמנו". נתניהו המשיך וציטט את סיסמתו של ז'בוטינסקי "הגיע הזמן להראות לעולם רובה יהודי עם כידון יהודי". הוא סיים את נאומו באומרו "משנתו של ז'בוטינסקי תמשיך להזין את להבת הציונות ותנחה את דרכנו".
