אחריותה של גולדה מאיר לטבח במינכן
מינכן הייתה רק טיפה בנהרות הדם שנשפכו על ידי הציונים מאז 1948. הם עדיין הורגים או פוגעים כמעט בכל יום בשבוע, בפלסטין הכבושה או במדינות הסובבות
השכם בבוקר של 5 בספטמבר 1972 חמקו שמונה פלסטינים לכפר אולימפיאדת מינכן, עשו את דרכם אל מגורי המגורים של 11 הספורטאים המייצגים את המשטר הכובש את פלסטין, הרגו שניים במאבק ולקחו את תשעת הנותרים כבני ערובה.
הפלסטינים רצו בשחרור 234 פלסטינים כלואים ובריחה בטוחה מגרמניה עם בני הערובה שלהם. משא ומתן עם השלטונות הגרמניים, באישור 'ראש הממשלה' הציונית גולדה מאיר, הביא להסכם המאפשר לפלסטינים לטוס מגרמניה עם בני הערובה שלהם, כנראה ללוב או סוריה. אבל הפלסטינים הלכו שולל. ל"ישראל" לא הייתה כל כוונה לנהל משא ומתן עם ''טרוריסטים'' ואישרה ניסיון של המשטרה הגרמנית להרוג את הפלסטינים כשהם הגיעו לרציף לאחר שהוסקו לבסיס נאט"ו פירסטנפלדברוק. צוות הטיסה של ה-747 שחיכה להטיס אותם החוצה היו כולם שוטרים גרמניים מחופשים.
כשהבינו שהם הובלו למלכודת, הפלסטינים רצו חזרה לשני המסוקים כשהם הולכים לכיוון המטוס, אחד מהם נפצע בדרך מצלף גרמני. כל הצלפים שהוצבו סביב המסוקים החלו לירות. לאחר מכן פתחו הפלסטינים באש בתוך המסוקים, והשמידו אחד באמצעות רימון יד. כל הספורטאים שנתפסו מתו. חמישה פלסטינים נהרגו, והשלושה הנותרים נתפסו ונכלאו.
מיד לאחר מכן הורה המשטר ב"תל אביב" על התקפות אוויריות על מחנות פלסטינים בלבנון ובסוריה, והרגו 100-200 בני אדם. ב -16 בספטמבר חצה עמוד שריון לדרום לבנון מפלסטין הכבושה והרג 45 נוספים. אלה היו התקפות נקמה פשוטות, ואחריהן קמפיין להתנקשות בדמויות פוליטיות ואינטלקטואליות פלסטיניות מובילות שנמשך שנים.
בעוד שהעולם ה'מערבי' האשים באופן אחיד את הפלסטינים באירועים העקובים מדם אלה, את המתקפה על הספורטאים יש לשים באותה קטגוריה כמו ההתנגדות של כל עם לכיבוש ארצו. בעצם, זה לא שונה מהרג הצרפתים באלג'יריה הכבושה או הגרמנים בפולין הכבושה. ההבדל טמון בקנה מידה הטוטליטרי של הכיבוש של פלסטין. כ-800,000 פלסטינים גורשו מבתיהם לעבר קווי שביתת הנשק של לבנון, סוריה וירדן. קרוב ל-500 כפרים או כפרים נהרסו, כאשר מבנים שלא נהרסו נבזזו לפני שנמסרו ל"אפוטרופוס רכוש נפקדים". הגניבה הגדולה כללה פריטי בית לריהוט, שטיחים וספרים וכן אדמות חקלאיות עשירות המשתרעות על פני פלסטין. פלסטין לא נכבשה רק, כמו אלג'יריה. הציונים רצו להשמיד אותו, לחפש כל זכר ממנו על המפה והתנגדות לטווח הארוך-שלמעשה חוזר לתחילת הנוכחות הציונית בפלסטין-היה בלתי נמנע. אף אנשים כבושים לא היו מגיבים בדרך אחרת.
לכן, 1948 - רק 24 שנים לפני כן - הותקפו הספורטאים במינכן. למרות זאת, לא הייתה סיבה שהם ימותו. על פי ההסכם עם השלטונות הגרמניים, הם ובני הערובה שלהם היו מוטסים למדינה ערבית, כנראה לוב או סוריה, שבה ללא ספק החטופים היו משוחררים. הציונים, לעומת זאת, העדיפו לסכן את חייהם על פני משא ומתן על תוצאה של שלום.
זו הייתה ההזדמנות היחידה עד 1972 שבה לקיחת בני ערובה פלסטינית הסתיימה במותם של בני הערובה. ההזדמנויות הקודמות כוללות:
- ב-23 ביולי 1968, כאשר החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) השתלטה על מטוס אל על שטס מרומא ל"תל אביב". הוא הוסט לאלג'יריה, שם שוחררו כל הנוסעים.
- ב-29 באוגוסט 1969, כאשר ליילה חאליד וסמי עיסאווי הפנו טיסת TWA בדרכה מרומא ל"תל אביב" לדמשק, שם פוצץ המטוס לאחר ששוחררו כל הנוסעים מלבד שישה ישראלים. גם הם שוחררו במהרה, למעט אחד ש'נסחר' מאוחר יותר עבור טייס חיל האוויר הסורי שנתפס. איש לא נפגע.
- ב-6 בספטמבר 1970, כאשר ליילה חאליד ופטריק ארגולו, חוקר פולברייט מניקרגואה, השתלטו על טיסת אל על מאמסטרדם ל"תל אביב" והפנו אותה לנמל התעופה הית'רו בלונדון. ארגולו נורה בדם קר על ידי פרט ה"אבטחה" של חברת התעופה, בעוד ליילה חאליד נכלאה אך שוחררה תוך חודש.
- ב-6 בספטמבר 1970, כאשר כוחות הקומנדו של PFLP השתלטו על טיסת TWA מאמסטרדם וטיסת סוויסאייר מציריך והפנו את שני המטוסים לבסיס חיל האוויר לשעבר בירדן דוסון פילד. במקביל, הוסטה טיסת פאן אם מביירות לקהיר. ב-9 בספטמבר הוסטה טיסת BOAC (British Airways) מבחריין לשדה דוסון. ב-12 בספטמבר פוצצו כל שלושת המטוסים כמו גם המטוס שנלקח לקהיר. רוב בני הערובה שוחררו מיד. חלקם הוחזקו אך שוחררו ב-30 בספטמבר בתמורה לפלסטינים שהוחזקו בבתי הכלא הבריטיים והשוויצרים. לא בירדן ולא בקהיר אף אחד לא נפגע.
- ב-22 בפברואר 1972 השתלטו קומנדו של PFLP על טיסת לופטהנזה טוקיו-פרנקפורט והפנו אותה לעדן. כל 182 הנוסעים ואנשי הצוות שוחררו למחרת תמורת כופר של 5 מיליון דולר.
האחריות המיידית לכאוס וההרג בבסיס פירסטנפלדברוק מוטלת על גולדה מאיר, אוקראינית שהיגרה למילווקי ולקחה אזרחות אמריקאית לפני שעברה לפלסטין. מדיניות ממשלתה הייתה 'אין משא ומתן עם טרוריסטים'. למרות שניסתה להוריד את כל האחריות לתוצאה העקובה מדם על הגרמנים, היא הייתה מאשרת כל פעולה שהם נקטו.
כל הדוגמאות הקודמות של לקיחת בני ערובה פלסטינים הן עדות לכך שאילו היה מותר למטוס לצאת מגרמניה, הישראלים היו משתחררים למרות שכולם היו אזרחי מדינת אויב וחלקם נלחמו במלחמת 1967. בעקבות מינכן הגיע גל של חיסולים של המוסד שהתפאר בסרט מינכן של סטיבן ספילברג, הכולל גרסה חסרת היגיון של רצח כמאל עדוואן, כמאל נאצר ומוחמד יוסף אל נג'אר בביירות בשנת 1973. הם נהרגו ברובע ורדן האופנתי , לא באזור הנמל המתפורר של שפילברג.
במבצע חסר הרחמים הזה, כמאל נאצר נורה לעיני משפחתו. הוא היה עיתונאי ומשורר שלא ידע להשתמש באקדח ואפילו לא היה לו אחד בבית עד ששוכנע שצריך, על ידי חבריו היותר מודעים לביטחון. אשתו של מוחמד יוסף אל נג'אר נורתה למוות יחד עם בעלה, בעוד אזרחים לבנונים ואנשי ביטחון נהרגו גם הם בהשתוללות זו במערב ביירות.
מינכן עלתה כעת שוב כי חלפו 50 שנה מאז האולימפיאדה של אותה שנה וכי לאחר תקופה ארוכה של סחר חליפין, גרמניה הסכימה לשלם 28 מיליון דולר - שהתמקחו מעלה מ-10 מיליון דולר - למשפחות 11 הספורטאים המתים. הכסף צריך להגיע מהממשלה שלהם, שקודמתה ב-1972, על ידי כל פעולה שהיא נקטה, חייבת להיות אחראית לתוצאה העקובה מדם במינכן.
מינכן הייתה רק טיפה בנהרות הדם שנשפכו על ידי הציונים מאז 1948. הם עדיין הורגים או פוגעים כמעט בכל יום בשבוע, בפלסטין הכבושה או במדינות הסובבות. אורגיית המוות, ההרס והפרובוקציה שלהם שיכלו להוביל למלחמה אזורית פי 1000 לא מראה שום סימן להפסקה. עם זאת המאזן הצבאי - אלא אם יום אחד הם ישתמשו בנשק גרעיני ולא ניתן לשלול זאת - התהפך נגדם בהתמדה מאז 1967. הם גורשו מלבנון בשנת 2000 וכוחות היבשה שלהם הושפלו שוב בשנת 2006. חיזבאללה ואיראן כעת היכולת לבצע התקפות על פני כל פלסטין הכבושה.
מבחינה דמוגרפית, 'ישראלים' יהודים מהווים כיום 47 אחוז מהאוכלוסייה בין הים לנהר הירדן. סביר להניח שלזרימת 'מהגרים' אוקראינים ואחרים תהיה השפעה משמעותית על מגמה זו.
בכל הנוגע ל"ישראל", האשמה בזמן המלחמה קבעה את ההתאמה הגרמנית למשטר הציוני מה שהיא רוצה. אולם סקר שנערך לאחרונה על ידי ברטלסמן סטיפטונג הראה כי שליש מהנשאלים סבורים ש"ישראל" מתייחסת לפלסטינים באותו אופן שבו התייחסו הנאצים ליהודים. רק 40 אחוז לא הסכימו או לא הסכימו מאוד. כך, גם בגרמניה מוכת האשמה, המדינה הציונית מפסידה במלחמת התעמולה.
