ההתנגדות הפלסטינית היא מעבר להתפוררות עדתית
הנוצרים הם חלק בלתי נפרד מפלסטין, מהמרקם החברתי של האזור ומהזהות של העולם הערבי בכללותו. למרות הניסיון הפעיל של המערב הקולקטיבי וההיסטורי לבודד ולהכיל את התפקיד הנוצרי במאבק לשחרור לאומי באמצעות יישוב מחדש של נוצרים ערבים ופלסטינים בגלות, נותר כי גיבוש הזהות הלאומית הערבית, דרך מכלול החברתיים שלה. מארג, נטוע ברקע ובזהותם ההיסטוריים והתרבותיים המאוחדים.
יש מתאם ישיר בין המידה שבה אנשים מעריכים את חייהם לבין נכונותם להגן על הזהות הערבית של פלסטין, שהיא חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי הערבי של האזור כולו. מתאם זה בין ערבים לארצם התבטא כתנועות התנגדות ברחבי העולם הערבי. ליתר דיוק, היא התגלתה בתנועות שחרור המבקשות לשחרר את פלסטין מהישות הקולוניאלית המתנחלת של "ישראל" כחזית ראשית לשחרור ערבי מההגמוניה המערבית.
זאת אומרת ש"ישראל" היא רק סוכן של הגמוניה המבקשת להבטיח את הביטחון והקיימות המתמשכים של הפרויקט המערבי של המזרח התיכון החדש כפי שפותח בתחילה באמצעות אכיפת הצהרת בלפור והסכם סייקס-פיקו.
בעוד פלסטינים וערבים מקריבים את חייהם למען השחרור, הנרטיב של הנוצרים, בין אם זה בפלסטין או ברחבי העולם הערבי, נמחק בכוונה. לאחר פיצול שיטתי של הקול הנוצרי של הפלסטינים ושל הישויות שנוצרו על ידי סייקס-פיקו מסביב באמצעות קולוניאליזם ושיטות פיצול של מתנחלים, היה צורך לנתח את הנרטיב הישראלי בהנהגת המערב, למרות כל המאמצים המערביים לחסום תהליך זה, ולהדגיש את המעורבות. של הפלח הנוצרי בתנועות שחרור, בין אם זו התנגדות מזוינת או אחרת, ברחבי העולם הערבי.
הנוצרים הם חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של האזור ומהזהות של העולם הערבי בכללותו. למרות הניסיון הפעיל של המערב הקיבוצי וההיסטורי לבודד ולהכיל את תפקידו של המגזר הנוצרי במאבק לשחרור לאומי באמצעות יישוב מחדש של נוצרים ערבים ופלסטינים בגלות, נותר כי גיבוש הזהות הלאומית הערבית, באמצעות מכלול החברתיים שלה. המרקם "נוצרים, מוסלמים, דרוזים, יהודים וכל קבוצות המיעוטים והודאות" נעוץ ברקע ובזהותם ההיסטורית והתרבותית המאוחדת.
"ישראל" מבודדת נוצרים מפלסטין ומהעניין
העם הפלסטיני, המוסלמי והנוצרי כאחד, מאמין שהאדמה עליה אנשים הולכים, בפלסטין, ובאל-קודס ליתר דיוק, היא קדושה. הארכיבישוף היווני-אורתודוקסי של סבסטיה, עטאללה חנה, קידש בכמה הזדמנויות את מערכת היחסים בין כנסיית הקבר למסגד אל-אקצא. הוא אישר מחדש את הזהות הערבית של אל-קודס, של אדמתה ואנשיה כאחד, כחלק בלתי נפרד מהעולם הערבי הגדול מול הישות הקולוניאלית המתנחלת הנחשבת לאיום העיקרי בדרך לשחרור ערבי.
מאז הנכבה של פלסטין ב-1948, מעשי הטבח של ההגנה שהובילו אליה, בנוסף להקמת הישות הקולוניאלית המתנחלים הישראלי, היה ניסיון פעיל ומתמשך של הישראלים לשנות את זהותה של פלסטין.
הם ביקשו לחסל את מאפייניו ההיסטוריים והתרבותיים הערביים בתקווה לשים קץ לעניין הפלסטיני הערבי הצדיק ובכך לתת לגיטימציה לקיומם המתנחלי, כמו גם את קיימותם של הלא-מדינות של סייקס-פיקו. הישות הציונית, במילים אחרות, ביקשה להתקין את נצחיותה של זהות לאומית ערבית מפוצלת.
בהקשר זה, הפלסטינים הנוצרים לא עמדו בטלים, ולא נטשו מעולם את המאבק הפלסטיני, וגם לא את זהותם הערבית, לא בבית ולא בגלות. הארכיבישוף חנה אישר מחדש כי הישות הקולוניאלית המתנחלת מאיימת על המרקם החברתי הערבי, ההיסטוריה והזהות הלאומית, וציין כי היא אינה יכולה "להסיר את אל-קודס מהמצפון הפלסטיני, בין אם זה של נוצרים או מוסלמים".
עוד הוא קרא לנוצרים פלסטינים בכל מקום "לא לשכוח את הכנסייה שלהם", והוסיף כי פלסטין "היא השורשים הרוחניים שלהם והשורשים הלאומיים שלהם, הם שייכים לכאן, וזהותם נטועה בהיסטוריה של האזור הזה. אסור להם לשכוח את המורשת הפלסטינית שלהם".
אחים לנשק
ב-23 באוקטובר 2022, הכיבוש הישראלי התנקש בחייו של תאמר אל-קילני, לוחם התנגדות פלסטיני מקבוצת גוב האריות בשכם בגדה המערבית, באמצעות מכשיר TNT שהוטמן על אופנוע ליד שלו.
זה מציין את המאוחר במדיניות ההתנקשות המתמשכת של כוחות הכיבוש הישראליים (IOF) נגד מנהיגי ההתנגדות הפלסטינית. עם זאת, מאז תחילת 2022, ה-IOF הגביר את החיסולים שלו ואף השתמש ברחפנים ובמכשירי TNT כדי לבצע אותם.
בעוד שלוחמי התנגדות נוצרים רבים זכו למוניטין בשלבים המוקדמים יותר של המאבק הפלסטיני, כמו ע'סאן קנפאני וז'ורז' חבש, מאז האינתיפאדה השנייה, הפך לדור של ערבים - נוצרים ומוסלמים כאחד - שהטילו ספק בתפקידם של הנוצרים בפלסטינים. תנועות שחרור.
ב-2006, זמן קצר לאחר תום האינתיפאדה השנייה, הייתה החלטה כללית בין ארגוני ההתנגדות הפלסטינית לרשות הפלסטינית להחליש. במהלך אותה תקופה, נרצחו שני צעירים על כך שהתעקשו לשאת את מורשתם של אלה שנרצחו לפניהם.
השהיד דניאל אבו חממה, בשנות ה-20 המוקדמות לחייו באותה תקופה, נרצח לצד השהיד אחמד מוסלה שהיה בערך באותו גיל, ביום ראשון של חג הפסחא לאחר שנסעו למארב. בשנת 1990 הצטרף אבו חממה למנגנון הכוחות המיוחדים של הרשות הפלסטינית, בחיפוש אחר עבודה לפרנסת משפחתו. עם התגברות העימותים לפני תחילת האינתיפאדה השנייה, הצטרף אבו חממה לגדודי חללי אל-אקצא, הזרוע הצבאית של הפתח.
כדורי ה- IOF חסמו את דרכו של אבו חממה לבית לחם בגדה המערבית, ומנעו ממנו להשתתף בחגיגת הפסחא עם משפחתו ויקיריו.
באותו ערב, כדורי IOF הפכו את עונג החג של דניאל לתזכורת שדרך הצלב מסתיימת בתחיית המתים והיא הדרך היחידה לישועה.
דמו הרווה את האדמה שהנוצרים רואים בה כמקום הולדתה של הנצרות. ההתנקשות כוונה למכונית בה היה אבו חממה עם שני חבריו, השהיד אחמד מוסלה וערפאת אבו שיירה, שנפצע במהלך הניסיון.
לדברי עד ראייה ששוחח עם חדשות אל-קודס, "כשדניאל נפל מהרכב כשהוא מדמם, חיילי הכיבוש תקפו, גררו אותו ארצה למחסן במרחק של 15 מטרים מהרכב, הורידו את בגדיו", מציין. כי "אנשים באזור הסמוך שמעו אז קול ירי בפנים, מה שגרם להם להאמין שיש חקירה. ואז, בוצעה הוצאה להורג לפני שהגיע אמבולנס של צה"ל והחזיק את גופתו במשך יומיים".
דבריה של אמו מצלצלים במיוחד: "השבח לאל, אשר כיבד את בנו בכך שאיפשר לו מות קדושים בהגנה על המולדת היקרה", וציין כי אבו חממה "תמיד רצה להיות מעונה".
בית ספר לתיאולוגיה של השחרור
אבו חממה לא היה הנוצרי הראשון או האחרון שהצטרף לפתח. הרבה לפניו, מגן אלקודס ולוחם החירות הגולה הארכיבישוף הילריון קפוצ'י סייע לפתח במשך שנים לפני שנעצר ולאחר מכן הוגלה.
קפוצ'י נודע בכך שהיה גם כומר וגם לוחם חופש, נער מחלב בסוריה שסירב לראות את פלסטין סובלת. כאשר מסגד אל-אקצא קרא לעזרה, הוא הורה לצלצל פעמוני כנסיית הקבר. בגישתו למאבק הפלסטיני, קפוצ'י הותיר אחריו מורשת. הוא הפך לסמל של עימות במישור האישי, הדתי והלאומי. סמל לאחדות הדרגות בתכלית ובגורל, ובכך סמל לתיאולוגיית השחרור הערבית המאחדת נוצרים ומוסלמים ברחבי העולם הערבי והאסלאמי.
במילותיו שלו, קפוצ'י סיכם את מורשתו, ושל כל אלה שבחרו ללכת בעקבותיו, כשאמר "לא נכרע! כן, אנחנו מחפשים שלום אבל לא ניכנע. מה שאנו דורשים הוא צדקה וצדק, ואלוהים הוא צדקה וצדק. ואם אלוהים איתנו, אז מי נגדנו? לכן, הלילות האפלים שלנו חייבים להסתיים, ויש לשבור את השלשלאות שלנו".
יתר על כן, הארכיבישוף הסורי של אל-קודס אמר גם "אני, שחייתי באל-קודס זמן רב, התפללתי לפסוקי הצריחים שלה ולצלצול פעמוני הכנסייה שלה. הושטתי את ידי, בעת מצוקה, לסייע ללוחמי החירות הפלסטינים... ובגלל זה נעצרתי והוגלי", קורא לדורות שלא לנטוש את המורשת הזו למען פלסטין, ומדגיש שאנשי האזור תלוי בו.
פלסטין תישאר מטרה ערבית מכיוון שהיא משפיעה על כולנו החיים בישויות סייקס-פיקו המותאמות לפירוט. שחרור פלסטין ואנשיה הוא שחרור האומה הערבית, והצעד הראשון לקראת פירוק המרקם החברתי שלה, ובכך לאפשר לה להפוך לאומה מאוחדת המסוגלת לפתח ארגונים חברתיים, כלכליים ופוליטיים ברי קיימא, ולהבטיח ביטחון. ושגשוג לכל המיעוטים הנותרים באזור בתנאים שלו, בלי התכתיבים המערביים שפוקדים את העולם הערבי כבר יותר מדי זמן.
