ביטול ההגדרה של כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה: לא נשתוק!
באמת שואלים אם הציונים יודעים או אכפת להם שהטקטיקות האגרסיביות שלהם עם הגדרת כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה מקדמות אנטישמיות ויוצרות טינה. לא רק בגלל שהם מערבבים בין יהודים ל"ישראל", אלא בגלל שהם גם מעבירים את המסר שצורה אחת של גזענות דוחה יותר מכל האחרות.
ב-16 בנובמבר, מועצת העיר החדשה של ונקובר בקנדה אימצה את ההגדרה של כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השוא לאנטישמיות, למרות דחיפה מסיבית של הקהילה. למרות שההצבעה באה בעקבות יום של מצגות, שרובן היו ברורות בהתנגדותן, המועצה השתמשה ברוב שלה כדי לדחוף את הגדרת כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה. ראש העיר ומספר חברי מועצה אף הצטלמו ל"תמונת ניצחון" מגונה עם נציגי הלובי הציוני לאחר ההצבעה.
עם זאת, התקשורת המרכזית הייתה זהירה יותר בניתוח של מה שקרה, וכמה דיווחים תייגו את ההגדרה של כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה כ"שנויה במחלוקת"; פוליטיקאי פדרלי פרו-"ישראלי" התרעם וקרא מיד לגינוי. עם זאת, אותם מקורות לא מצאו רלוונטיות לכלול נקודת מבט פלסטינית במאמריהם; דחיקה זו לשוליים של הקול הפלסטיני היא מגמה שאנו רואים בדיונים רבים של כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה.
המטרה העיקרית של הגדרת הכוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה היא לתת לגיטימציה ל"ישראל" ולהכפיש את כל מי שחושף את פעילותה הבלתי-אנושית והבלתי-אנושית, לצנן את עבודת הסולידריות הפלסטינית ולכסות על פשעי מלחמה ישראלים. ההסברה התלת-ממדית הישראלית פועלת: מעוות את אופי המאבק הפלסטיני; להסיח את הדעת מהטבע הקולוניאליסטי של המתנחלים של הציונות, ולהכפיש כאנטישמים את כל אלה שחושפים ומגנים את הזוועות הישראליות. זה תמיד היה שיטת הפעולה של הממסד הישראלי; אל לנו לשכוח את המוטו המקורי של המוסד "בדרך של הונאה תעשה מלחמה".
בואו נסתכל מקרוב. ההגדרה הקצרה של כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה עצמה חסרה בהירות ואינה מפנה את האצבע אל האנטישמים האמיתיים (העליון הלבנים). הוא גם קובע כי "ביטויים רטוריים ופיסיים של אנטישמיות מכוונים כלפי אנשים יהודים או לא יהודים ו/או רכושם" (ההדגשה שלי). אפשר רק להסיק שהכוונה היא לציוני לא יהודי (למשל נוצרי או מוסלמי), אז אם למשל אתה מתנכל לעיתונאי סעודי שתומך ב"ישראל" אז אתה אנטישמי. כמה מגוחך זה יכול להיות!?
ואז יש לנו את הדוגמאות ההמחשה הידועה לשמצה של כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה, שההקדמה שלהן קובעת: "הגילויים עשויים לכלול פגיעה במדינת 'ישראל', הנתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת על 'ישראל' דומה לזו שהופנתה נגד כל מדינה אחרת אינה יכולה להיחשב כאנטישמית".
זה מסכם ומדגיש את הדיבור הכפול בהגדרה זו; הציונים בכלל, ומי שניסחו את המסמך הזה, "הוגים" ומאמינים ש"ישראל" היא "קולקטיב יהודי", כך שניתן רק להסיק שכל ביקורת על "ישראל" היא אנטישמית. אבל אז הם אומרים, "ביקורת על 'ישראל' בדומה לזו המופנית נגד כל מדינה אחרת אינה יכולה להיחשב כאנטישמית". איזה אוקסימורון, ומי מחליט איזו ביקורת מתאימה לאותו קריטריון צר?
שבע מתוך אחת עשרה הדוגמאות מזכירות את "ישראל" בשם, הבה נבחן את הדוגמאות הללו אחת לאחת:
- "להאשים את היהודים כעם, או את "ישראל" כמדינה, בהמצאה או בהגזמה של השואה".
כמובן, הכחשת שואה היא זוועה, אבל השימוש בשואה כדי לקדם אג'נדה פוליטית הוא בלתי נסלח באותה מידה. בתקופת השואה עשו ציונים עסקאות עם הנאצים כדי לסייע בחיזוק סדר היום המתנחלי-קולוניאליסטי שלהם; ספרים מפורטים רבים נכתבו בנושא זה, ובראשם 51 מסמכים: שיתוף פעולה ציוני עם הנאצים מאת לני ברנר ולאחרונה ציונות בתקופת השואה מאת טוני גרינשטיין.
- "האשמה של אזרחים יהודים בנאמנים יותר ל'ישראל', או לסדר העדיפויות לכאורה של יהודים ברחבי העולם, מאשר לאינטרסים של מדינותיהם".
למעשה, האידיאולוגיה הציונית עצמה היא שיוצרת את ה"נאמנות הכפולה" הזו, ומראשיתה התבססה ההתנגדות היהודית לציונות על הסכנות הטמונות בדחיפת תפיסת "מדינת לאום יהודית" זו. הם ידעו שזה יהיה תירוץ עבור מדינות רבות למנוע מהם את הלאומים הקיים שלהם. ההתנגדות החזקה ביותר להצהרת בלפור בממשלת בריטניה באה מהחבר היהודי היחיד שלה, סר אדווין מונטגו, שכתב שכתב : "הציונות תמיד נראתה לי כאמונה פוליטית שובבה, בלתי ניתנת לעמידה על ידי כל אזרח פטריוטי של הממלכה המאוחדת... טענה שאין עם יהודי... כשאומרים ליהודים שפלסטין היא הבית הלאומי שלהם, כל מדינה תרצה מיד להיפטר מאזרחיה היהודים..." (ההדגשה שלי)
על ידי השוואה בין ציונות ליהדות, על ידי דחיפה מתמדת של הנושא ש"הקהילה היהודית" קשורה ל"ישראל", הציונים אחראים לרוב הבלבול סביב נושא הנאמנות. בין אם בתכנון ובין אם בטעות, הדבר מגביר את האנטישמיות.
- "שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, למשל בטענה שקיומה של 'מדינת ישראל' הוא מאמץ גזעני".
דוגמה זו הוזכרה על ידי דוברים מרובים במהלך הדיון במועצת העיר ונקובר, כולם הצביעו על העדויות המוחצות לכך שכן, אכן, "ישראל" היא מאמץ גזעני (ותמיד היה). לטעון שמדינה המושתתת על פריבילגיה בלעדית לקבוצה אחת על פני אחרת אינה מאמץ גזעני הוא העלבון האולטימטיבי לחוויה הפלסטינית שחיה.
*תיאודור הרצל, מייסד הציונות המדינית, כתב בספרו "מדינת היהודים" ב-1896: "עלינו להקים שם חלק מהסוללה של אירופה נגד אסיה, מאחז של ציוויליזציה בניגוד לברבריות.
* חוק " מדינת הלאום " הכריז כי לעם היהודי "יש זכות בלעדית להגדרה עצמית לאומית" ב"ישראל".
* ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים אמנסטי אינטרנשיונל (AI), Human Rights Watch (HRW), ארגוני זכויות האדם הישראליים בצלם ויש דין, וכל ארגוני זכויות האדם הפלסטיניים קבעו ש"ישראל" אשמה בפשע האפרטהייד ( גזענות מוסדית).
- "החלת סטנדרטים כפולים על ידי דרישת התנהגות שלא צפויה או נדרשת מאף מדינה דמוקרטית אחרת".
"מדינות דמוקרטיות" אמיתיות אינן נוהגות באפרטהייד, טיהור אתני ופשעי מלחמה; בנוסף, "ישראל" כמיזם מתנחלי-קולוניאליסטי, עם הכיבוש הצבאי הארוך ביותר בהיסטוריה המודרנית, הוא במעמד משלו.
ובכל זאת, נקודה מסוימת זו שימשה לעתים קרובות את השדולה הציונית כדי לנסות להכפיש את תנועת ה-BDS העולמית, אפילו להרחיק לכת עד כדי השוואה כוזבת לחרם הנאצי על יהודים בגרמניה. אם יש "סטנדרטים כפולים", הם נהוגים לטובת "ישראל". קנדה הטילה סנקציות נגד 22 מדינות, 9 מהן במזרח התיכון, אך המפרים הגרועים ביותר של זכויות אדם אינם ברשימה... "ישראל" וסעודיה (שלא "לפרט" את "ישראל"). וארה"ב נוקטת באותה מדיניות כפולה, מטילה סנקציות על מספר מדינות אך לעולם לא "ישראל", ובכך מאפשרת פטור מעונש לפשעי מלחמה ישראלים.
- "שימוש בסמלים ובדימויים הקשורים לאנטישמיות הקלאסית (למשל, טענות על הרג יהודים או עלילת דם) כדי לאפיין את 'ישראל' או ישראלים".
דוגמה זו שימשה כדי להכפיש את אלה שאומרים או מדווחים ש"ישראל" הורגת ילדים פלסטינים; בהתאם לכך, אם אתה עושה זאת, אתה "מעליב" את היהודים, מה ששוב משלב בין יהודים ל"ישראל".
- "השוואה בין המדיניות הישראלית העכשווית לזו של הנאצים".
למעשה, אינטלקטואלים יהודים רבים, ואפילו פקידי צבא ישראלים לשעבר, עשו זאת. ב-4 בדצמבר 1948 כתבו אלברט איינשטיין ואינטלקטואלים אחרים מכתב ל"ניו יורק טיימס " ובו תיארו את מפלגת חרות הציונית , קודמתה של הליכוד, מפלגת השלטון הנוכחית ב"ישראל", כ"מפלגה פוליטית קרובה בארגון שלה. , שיטות, פילוסופיה פוליטית ופנייה חברתית למפלגות הנאציות והפשיסטיות ". מכתב זה הסתיים ב"... קורא לכל הנוגעים בדבר לא לתמוך בביטוי האחרון של הפשיזם". היה זה הפילוסוף והפרופסור הישראלי, ישעיהו ליבוביץ, שטבע את הביטוי " יהודי-נאצי" . והצהיר אברהם שלום, ראש השב"כ לשעבר, בסרט התיעודישומרי הסף : "מצד שני, זה כוח כיבוש אכזרי, בדומה לגרמנים במלחמת העולם השנייה. דומה, אבל לא זהה".
- "החזקת יהודים באחריות קולקטיבית לפעולות של מדינת 'ישראל'".
בעצם, זו הדוגמה היחידה המזכירה את "ישראל" שתקפה. עם זאת, זהו היפוך מוחלט משש הדוגמאות הקודמות, שהשוו וערבבו באופן עקבי את "ישראל" עם כל היהודים, ויהודים עם "ישראל". בכך, כל שש הדוגמאות הקודמות מקדמות אנטישמיות, בנוסף לקידום גזענות אנטי-פלסטינית.
הציונות תמיד שגשגה על אנטישמיות. מייסד הציונות, תיאודור הרצל, הכיר בעובדה זו ותיאר את האנטישמיות כ"כוח המניע" והכריז: "האנטישמיות גדלה וממשיכה לצמוח, וכך גם אני". הוא גם הצהיר: "הממשלות של כל המדינות שנפגעו באנטישמיות יהיו מעוניינות מאוד לסייע לנו להשיג את הריבונות שאנו רוצים".
באמת שואלים אם הציונים יודעים או אכפת להם שהטקטיקות האגרסיביות שלהם עם הגדרת כוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה מקדמות אנטישמיות ויוצרות טינה. לא רק בגלל שהם מערבבים בין יהודים ל"ישראל", אלא בגלל שהם גם מעבירים את המסר שצורה אחת של גזענות דוחה יותר מכל האחרות.
האם "ישראל", שנוצרה על גולגולות העם הפלסטיני הילידים, היא באמת המקלט הבטוח ליהודים כפי שטוענים הציונים? ההיסטוריה הוכיחה, ועוד תוכיח אחרת.
