מאבק ישראלי על איזה מותג אפרטהייד הם מעדיפים יכול להיות דבר טוב


מאבק ישראלי על איזה מותג אפרטהייד הם מעדיפים יכול להיות דבר טוב

האוכלוסייה הציונית, שחיה על אדמה פלסטינית מטוהרת מבחינה אתנית, מוטרדת בעיקר משני דברים; בנימין נתניהו וכמה משותפיו לקואליציה, בנוסף למדיניות הנוגעת לתוכניות לשיפוץ מערכת המשפט בישראל.

בכל שבת גדל מספר הישראלים שיוצאים במחאה על המשטר החדש, בראשות בנימין נתניהו, מה שגרם לבלבול בינלאומי לגבי מה זה אומר ואיך זה ישפיע על העם הפלסטיני. לתשובה לכך יש מספר רבדים, אבל דבר אחד בטוח, ההפגנות אינן נוגעות לפלסטינים כלל.

בשבת האחרונה תיעד כלי תקשורת ציוני כי כ-110,000 מפגינים ישראלים הפגינו נגד ממשלו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. נוכחותם של כמה דגלי פלסטין, בין ים של ישראלים, בהפגנת "תל אביב" גרמה לבלבול באשר למשמעות ההפגנות והאם אנו רואים זרם פרו-פלסטיני עולה בכל האוכלוסייה הציונית.

המרכיב הראשון שצריך להתייחס אליו הוא הטענות שיש איכשהו אלמנט פרו-פלסטיני בהפגנות שמתנהלות נגד נתניהו. למרות שיש מספר קטן של שמאלנים ישראלים שיישאו את הדגל הפלסטיני, אין שום אינדיקציה לכך שלמספר גדול של מפגינים הייתה הזדהות עם מצבו של העם הפלסטיני. גם אם זה היה המקרה שאלפים נשאו את דגל פלסטין, או נוטרו אהדה, מה שלא התרחש, ההפגנות מנוגדות למדיניות שישראלים חשים מסכנת את מותג השלטון הציוני שלהם.

למרות שמשטרו של בנימין נתניהו הוא הממשל הציוני הימני הקשיח ביותר בהיסטוריה, הוצאתו מהשלטון לא תועיל לעם הפלסטיני בשום צורה מהותית. בראש האופוזיציה הישראלית עומד יאיר לפיד, שהיה ראש הממשלה הזמני עד דצמבר אשתקד, פוליטיקאי האופוזיציה השני בגודלו הוא בני גנץ, שהיה שר המלחמה לשעבר והוביל את הצבא הישראלי בפעולות טבח שונות נגד רצועת עזה. הגרוע ביותר היה ב-2014.

האוכלוסייה הציונית, שחיה על אדמה פלסטינית מטוהרת מבחינה אתנית, מוטרדת בעיקר משני דברים; בנימין נתניהו וכמה משותפיו לקואליציה, בנוסף למדיניות הנוגעת לתוכניות לשיפוץ מערכת המשפט בישראל. לישות הציונית אין חוקה והיא פתוחה לאינספור רפורמות במערכת המשפט שלה, דבר שראש הממשלה נתניהו מבקש לנצל למען רווח אישי והעברת סדר היום של המחנה הציוני הימין הקיצוני. מנגד, האופוזיציה הישראלית - כלומר מחנה הימין המתון - מאמינה כי מאמצי הרפורמה המשפטית של משטר נתניהו מסכנים את אופי ה"דמוקרטיה" שלהם, כביכול, ואילו מחנה הימין הקיצוני טוענים כי "הדמוקרטיה". דיברו" באמצעות החלטתם לבחור בנתניהו ובימין הקיצוני בבחירות בנובמבר אשתקד. כל זה אומר שההפגנות נוגעות למכלול של חילוקי דעות פנימיים בתוך התנועה הציונית, שאף אחת מהן אינה דוגלת בזכויות האדם הפלסטיניות.

למעשה, חלק מהדאגה שהושמעה על ידי האופוזיציה הישראלית, הוא שהאופי הקיצוני של המדיניות נגד הפלסטינים וערעור הרשות הפלסטינית עלולים לסכן את ביטחון ישראל ולגרום לאינתיפאדה שלישית, מה שהם מאוד לא עושים. לְחַפֵּשׂ. במקום זאת, מחנה האופוזיציה מתכוון לשמור על הסטטוס קוו, להשאיר פלסטינים תחת כיבוש, לשמור על אפרטהייד ולאט לאט לעבוד על תוכנית הטיהור האתני שלהם. הציונים הליברלים הללו מבקשים שהשאלה הפלסטינית תיעלם אט אט ברקע כשהם ממשיכים בסוגיות אחרות ואינם רוצים להתמודד עם הנושא בראש ובראשונה, הם מעדיפים לשמור על הסטטוס קוו ומדי פעם לנהל פעולות צבאיות כפי שקרה עבור 18 השנים האחרונות.

היכן שההפגנות והפעולה נגד נתניהו בכלל יכולים לעשות שינוי עבור הפלסטינים, נמצא בחולשה, וזה מביא לאופן פעולתו של המשטר. הקרבות בין האופוזיציה הישראלית לקואליציה השלטת עלולים לגרום לאלימות ברחובות, לשביתה ולהפוך ציונים זה נגד זה. גם בקואליציה של נתניהו, המוחות האסטרטגיים יותר המשתייכים למפלגת השלטון בליכוד כבר מתקשים להתמודד עם אנשים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מהברית לציונות הדתית, הנוקטים בצעדים לא הגיוניים המעוררים מתחים. בשבוע שעבר, למשל, פינו כוחות משטרת הכיבוש הישראלי מאחז מתנחלים בלתי חוקי שהוקם על אדמות פלסטיניות ליד שכם, צעד שנקט על ידי שר המלחמה הישראלי, יואב גלנט, שבחר להתעלם מקריאותיו של בצלאל סמוטריץ' לעכב את פינוי. אירוע זה הפך לנקודת מתח בין ברית הציונות הדתית לשאר חברי קואליציית נתניהו.

האופן שבו חוסר האחדות בין הציבור הציוני והאליטות הפוליטית ישפיע על הפלסטינים הוא בהשפעתה מערערת היציבות ובהפיכת המשטר לצפוי, ומכאן קל יותר ליציאה מהאסטרטגיה. לכוחות ההתנגדות הפלסטיניים יש כעת אויב שהוא הרבה יותר רגשי וצפוי יותר, הפרובוקציות של הקיצוניים בממשל נתניהו גם יוציאו בהכרח יותר מהציבור הפלסטיני בהתנגדות למדיניותם. אם הישראלים נלחמים זה בזה, לחצי מהציבור הציוני אין אמון בשליטיו, וכל המבנה של המשטר מבוסס על רגש צפוי, אם מרד יגיע מהעם הפלסטיני עשוי להיות לו השפעה הרבה יותר גדולה בסך הכל. אם מצב אחר, כמו זה שהתרחש במאי 2021; היכן שהעם הפלסטיני בתוך השטחים הכבושים של 1948 ואל-קודס הכבושים יוצא לרחובות, מארגן פעילות שביתה, בנוסף לעימות אסטרטגי מזוין, "תל אביב" תהיה בעמדה חלשה ופגיעה.

בנוסף לכך, הפרובוקציות של הממשל החדש הזה על אל-אקצא עלולות בסופו של דבר למשוך כוחות חיצוניים להשתתף במערכה נגד הצבא הישראלי, שיהיו לה השלכות הרסניות על הישות הציונית. אף על פי שהוויכוחים הפנימיים הללו לא עושים דבר מיידית לפלסטינים, ניתן לנצל את ההפגנות ההמוניות ואי האחדות, מצד הציונים, והופכים ליריב קל יותר. ידוע כי לפלסטינים אין את יכולות הנשק של הכובש שלהם, אבל עם היכולות שיש להם הם עדיין מסוגלים להנחיל תבוסות אסטרטגיות, כפי שראינו במהלך הקרב על סייף אל-קודס במאי 2021.

הדעות המוזכרות במאמר זה אינן משקפות בהכרח את דעתו של אל-מיאדין, אלא מבטאות את דעתו של כותבו באופן בלעדי.

הכי חם פוליטי
חדשות פוליטי
הכי חם