הדיכוטומיה של פלסטין: דיפלומטיה או התנגדות?
ככל שחוסר התוחלת של תהליכים דיפלומטיים מתבהר יותר, הניצחונות וההתפתחות של ההתנגדות מציבים אתגרים מהותיים לכיבוש.
סייף אלקודס: התגלמות הדרך ההיסטורית לחירות
הקרב על סייף אל קודס סימן, לראשונה, את איחוד העם הפלסטיני המפולג בקולוניאלית. בעוד טילים ששוגרו מעזה חדרו ל"כיפת ברזל" הבלתי חדירה כביכול, ועצרו את הפעילות "אזרחית ישראלית" ברחבי ישראל, לוחמי ההתנגדות של הגדה המערבית חרכו פחד בלבם של המתנחלים. באופן מדהים, הרגע ההיסטורי הזה של ההתנגדות הפלסטינית הקיף את אלה שחיים תחת סמכותה המלאה של הישות הציונית בארצות המטוהרות מבחינה אתנית של 1948.
באירועי מאי 2021, המסלול הדיפלומטי לפתרון שלום בפלסטין נמחק ממחשבה עממית. מאז הסכם אוסלו הראשון ב-1991, פלסטין הכבושה הייתה עדה לאירועים ותמורות קיצוניות שהתנגדו ל"תהליך השלום" וקידמו את ההרשעה העממית בקרב הפלסטינים בהתנגדות מזוינת. אירועים כמו גירוש הכוחות הציוניים מעזה, האינתיפאדה השנייה והקמת לאחרונה של קבוצות התנגדות מזוינות מתחדשות בגדה המערבית הגיעו כולם לשיאם כדי לחזק את ההכרה בהתנגדות המזוינת כמניע העיקרי לשחרור העם הפלסטיני באמצעות שיוכלו לתבוע את זכויותיהם הכלכליות, התרבותיות והפוליטיות.
הנתיבים החסומים של הדיפלומטיה
הרשות הפלסטינית עוצבה על ידי הסכמי אוסלו בשנות ה-90. אחריותה נמשכה באמצעות תהליך משא ומתן שנוי במחלוקת בין מנהיג ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) יאסר ערפאת לבין יצחק רבין של "ישראל". באמצעות שיחות אלו הצליח אש"ף להקים שתילים של מדינה פלסטינית. אולם תפקידיו הוגבלו ביותר על ידי ישראל. על הנייר, הרשות קיבלה שליטה מלאה על "שטח C" של הגדה המערבית. במציאות, "אזור C" היה נתון להפרות מתמיד של צה"ל, כולל המצור על מתחם הנשיאות בשנת 2002, שם ערפאת סיפק מקלט ללוחמי ומנהיגי החזית העממית לשחרור פלסטין, כולל העציר הפלסטיני. אחמד סעדאת.
הרשות הפלסטינית הצליחה לקדם את הזכות החוקית של העם הפלסטיני למדינת לאום באמצעות מוסדות בינלאומיים. ב-29 בנובמבר 2012, פלסטין קיבלה מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה באו"ם. ארגון האו"ם הכריז על שנת 2014 כשנת הסולידריות הבינלאומית עם העם הפלסטיני. עם זאת, פעולה והחלטות בינלאומיות מעולם לא הניבו את מסגרות ההגנה והחוקיות הנדרשות. למעשה, ישראל ממשיכה לבסס את שורשיה הטפילים באדמה פלסטינית מוכרת בינלאומית.
לאחרונה השתתפה הרשות, המיוצגת על ידי מחמוד עבאס, בשתי ועידות פסגה עוקבות עם נציגי הביטחון של ישראל. הפסגות של עקבה ושארם א-שייח' נדחפו על ידי ארה"ב ונערכו תחת אפוטרופסות ירדנית ומצרית. זה בא בניסיון לכונן מחדש שיתוף פעולה ביטחוני בין הרשות לכיבוש באזורים "B" ו-"C" בגדה המערבית. מוקדם יותר השנה הפסיקה הרשות את כל מאמצי שיתוף הפעולה עם הישראלים בשל התעצמות קבלת ההחלטות החד-צדדית של ממשלת נתניהו. הרשות באמצעות הפסגות קיוותה לסמן ניצחון על ידי הפסקת ההחלטות החד-צדדיות של ממשלת ישראל, אשר חוקקה הקמת 6 התנחלויות חדשות בגדה המערבית.
המשלחת הישראלית הבטיחה בדיוק את זה. עם זאת, כפי שהיה המקרה ההיסטורי, הממשלה המשיכה לפעול על פי אופייה המרחיב של הציונות, תוך דקירה בגב אלה שמביעים מספיק נאיביות כדי לסמוך על הבטחותיה. הפוך, המשלחת הישראלית דחפה לחידוש מאמצי שיתוף פעולה בניסיון להכיל את ההתנגדות העממית בגדה המערבית, במיוחד במהלך חודש הרמדאן.
הבלתי נמנע של ההתנגדות בגדה המערבית
ככל שחוסר התוחלת של תהליכים דיפלומטיים מתבהר יותר, הניצחונות וההתפתחות של ההתנגדות מציבים אתגרים מהותיים לכיבוש. התעוררות מחודשת של מאבק מזוין בערי הגדה המערבית רווחה בזירה הפלסטינית. הגרסה של פלסטין לתנועות עממיות בקרב הערים והמחנות הפלסטיניים החלה לצוץ. במיוחד, חטיבות של תנועת הג'יהאד האסלאמי בפלסטין צצו ברחבי ערים מרובות בגדה המערבית.
חטיבת ג'נין הייתה הראשונה להכריז על פעילותה בגדה המערבית. אכרם אל עג'ורי מהג'האד האסלאמי בפלסטין הצהיר כי "מה שקרה כעת בג'נין הוא הצטברות טבעית של ההיסטוריה של העיר ומחנה הפליטים שלה... זה מראה על האנשים הגיבורים, האומץ וההרמוניה החברתית שלהם. בכל בית בג'נין יש בן משפחה מעונה או עצור".
אל עג'ורי הדגיש גם את ההצטברות ההיסטורית של סבל ואלימות שתושבי ג'נין היו נתונים לה על ידי הציונות. מחנה ג'נין הוקם לאחר הנכבה של 1948, כדי לארח את מי שנאלצו לצאת מבתיהם במה שמכונה היום בכוזב "ישראל". בשנת 2002 פלשו למחנה ג'נין כוחות הכיבוש, שדחפו את המחנה בניסיון לרסק את גל ההתנגדות שחווה באינתיפאדה השנייה בגדה המערבית. 19 שנים לאחר מכן, הניח השהיד ג'מיל אל-עמורי, תושב מחנה ג'נין, את היסודות לקבוצת התנגדות מאורגנת בתוך המחנה. מערכת הביטחון הישראלית והפלסטינית חששו מהתפשטות התופעה ברחבי הגדה המערבית.
כל הניסיונות להכיל את הארגונים הצומחים במהירות הסתיימו בכישלון. פעולות שיתופיות להתנקשות במנהיגי קבוצות ההתנגדות, תמריצים כספיים והבטחות לגיוס בכוחות הביטחון הפלסטינים לא יכלו להדהים את הבלתי נמנע של שחרור וחירות. הג'האד האסלאמי בפלסטין הקים חטיבות בשכם, ג'בע, טובאס וטול כרם זמן קצר לאחר מכן. בהיותו בשכם, נוצרה קואליציה לא מפלגתית של לוחמי חופש שכבשה בסערה את פלטפורמות המדיה החברתית תחת השם "גוב האריות".
בנוסף, ב-25 במרץ, לוחמי החזית העממית תקפו את מחסום חווארה ופצעו שני חיילים ישראלים וחזרו בשלום מהמבצע. מחסום חווארה היה יעד רק לאחרונה על ידי לוחמי הקסאם והג'האד האסלאמי בפלסטין בהזדמנויות נפרדות, מה שחשף את שבריריות אמצעי האבטחה של ישראל.
יש לציין כי הסניף החמוש של הפתח, חטיבת חללי אל-אקצא, מילא תפקיד בולט בשנתיים האחרונות. "ישראל" חוששת משיתוף פעולה בין חברי החטיבה עם אנשי הג'האד האסלאמי בפלסטין. כמו כן, היא התנקשה ורצחה אנשי חזון של ההתנגדות בשכם כמו איברהים נבולסי ב-9 באוגוסט 2022.
רשות שנשארה בחוץ
בהקשר זה, הרשות הפלסטינית ניסתה לעצור את התקדמות ההתנגדות בגדה המערבית. שליטתה בחברה הפלסטינית ובסיפורים הפלסטיניים צללה להתיישנות, בעוד תהילת ההתנגדות מצטברת עוד יותר. הרשות עצרה וחיסלה את חברי ההתנגדות ומקדמיה, כלומר ניזאר בנאט, שנרצחה באכזריות על ידי כוחות הביטחון ב-24 ביוני 2021. היא גם הייתה שותפה להתנקשות בג'מיל אל-עמורי בג'נין.
יתרה מזאת, עצרה את אשתייה, חבר בגוב האריות, באמתלה להגן עליו. היא גם הציעה פיצוי כספי ללוחמי ההתנגדות בתמורה לכך שייכנעו למטרה הלאומית שלהם.
סיעות שונות של ההתנגדות דרשו מהרשות לשחרר אסירים המוחזקים על סמך תיק הג'יהאד שלהם. עם זאת, אף אחד לא קרא לסכסוך מזוין עם הרשות הפלסטינית כדי למנוע תהום באחדות הלאומית הנוכחית שחווית החברה הפלסטינית. בהצהרות שונות קראו מנהיגי הג'האד האסלאמי בפלסטין וגוב האריות לשנות את השיטות הכושלות של הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית נקראה להבין את פני השטח האחרונות של סתירות עזות בתוך הפוליטיקה הישראלית לצד ההדחה הכללית של ממשלת ישראל לשוליים על ידי בעלות בריתה הערביות והמערביות. עם זאת, הרשות הפלסטינית נותרת בלתי מורגשת וקופסת, אינה מסוגלת לפתח ולהכיל את התממשותן של הסתירות בפלסטין הקולוניאלית.
הקיום הפלסטיני מחייב התנגדות
התנהלותה ההיסטורית של ישראל אינה מלמדת על רצון אמיתי לשלום באזור. "ישראל" פעלה בבוגדנות ובכפייה עם החברות הילידיות של הלבנט. בגידה בהסכמים וחציית כל הקווים האדומים היו פרקטיקות נפוצות של האסטרטגיה הישראלית. הישות מבקשת להכניע עוד יותר את מעמד הפועלים הפלסטיני כדי לשרת את צבירת העושר המרחיבה שלו באמצעות שיטות ניאו-קולוניאליות. הדעה הפלסטינית העממית הניחה את הנוהג הזה (באמצעות אסכולות אידיאולוגיות שונות) כחיוני לקיומה של הישות הקולוניאלית המתנחלת. פלסטיני הגיב בהתרסה ובמרידה. בין אם באמצעות שביתות, חרמות, זריקת אבנים, פעולות פד"י או פעילות מאורגנת של ההתנגדות, המדוכאים בחרו בדרך הבלתי נמנעת של התנגדות חמושה מול מכונה רצחנית מצוידת היטב, להשיג שוב את ניצחון ההתנגדות על הדיפלומטיה מול הפרויקט המרחיב, הפשיסטי והקולוניאלי של "ישראל".
