האם פצצת-העל של ארה"ב תפצח את הסופר-בונקר של איראן?
איראן בונה מתקן העשרת אורניום מאה מטר בתוך האדמה, בעוד הפצצה המתקדמת ביותר יכולה לחדור לעומק של 60 מטר; איך ייראה המפגש בינה לבין המטרה, ומי ינצח?
בשבוע שעבר, סוכנות הידיעות איי-פי פרסמה דיווח: מערך המנהרות החדש שחופרת איראן בהרי זגרוס, ק"מ וחצי דרומית למתקן ההעשרה בנתנז, הוא בעצם בונקר בלתי ניתן להשמדה; ערימות העפר סביבו מעידות על חפירה של 100 מ' לתוך האדמה, בעוד פצצות פיצוח הבונקרים הכי מתקדמות של ארה"ב יכולות לחדור רק 60 מ'.
אבל במקום להיבהל, היום נסתכל על הפרטים הקטנים ונבין כיצד עובדת פצצה מתחפרת, איך בנויה מטרה תת קרקעית ואיך ייראה המפגש ביניהן.
נתחיל בפצצה מפצחת הבונקרים: זאת לא המצאה חדשה. הראשונות הופיעו במלחמת העולם השנייה. למשל, פצצת רעידת האדמה של בארנס וואליס, שהוטלה ב-1944 והיתה כה גדולה וכבדה שרק מפציצי הלנקסטר החזקים היו מסוגלים לשאת אותה, ורק אחת בכל מטוס.
כדי לשפר את סיכויי הפגיעה, פותחה במקביל מפצחת בונקרים קטנה וקלה ממנה, שגם מפציצים חלשים יותר יכולים לשאת בזוגות. היא קיבלה גוף מאוד ארוך וצר, שנועד לחדור את המטרה כמו מסמר.
בשנות החמישים קצת נעצר הפיתוח: כל העולם חשב שהמלחמות הבאות יהיו גרעיניות נטו, ובונקרים רגילים לא ישרדו את הפיצוצים. ולכן, הוחל פיתוח מואץ של טכניקות מיגון, כמו סוגים משופרים של בטון ושכלול בסיסים תת קרקעיים; הבונקר עקף את הפצצה במירוץ.
הבונקרים הללו נבנו בכל מקום אליו הגיעו והשפיעו ארצות הברית וברית המועצות, ותמיד בידי פועלים מקומיים - כך שבכל מדינה כזאת נולד הידע לבנות ולשפר בונקרים ותשתיות מיגון.
לשמחת האנושות, לא פרצה אף מלחמה גרעינית חדשה, ובסיקסטיז חזרו הפצצות למשחק: חודרות השריון שופרו, ופותחו דגמים לפיצוח מסלולי שדות תעופה - המצאה ישראלית שהוכחה נהדר במלחמת ששת הימים.
ויותר חשוב: הושם דגש על מערכות הנחייה; אם הפצצה תהיה מספיק מדויקת, חשבו הגנרלים, אפשר יהיה לקלוע עשר מהן לאותה נקודה ולפתוח כל בונקר כמו פחית לוף.
בסוף שנות השמונים, הפיק השילוב בין דיוק ויכולת חדירה את ה-GBU28, פצצה כה עוצמתית שסייעה בהכרעת מלחמה: כשארצות הברית החלה לזרוק כאלה על הבונקרים של סדאם חוסיין ולפצח אותם, החלו הגנרלים העיראקיים להבין שחייהם בסכנה, ומיהרו להיכנע.
וכיום ישנה פצצה שגורמת לה להחוויר: שמה GBU57 והאמריקאים פיתחו אותה במיוחד כדי לחדור אדמה, סלעים, ביצורים, ולהפוך כל בונקר איראני לקבר אחים. איך היא עובדת?
ישנם חמישה גורמים שמשפיעים על היכולת לפצח בונקר: הראשון הוא האנרגיה בה פוגעת הפצצה בקרקע; ככל שהיא צרה יותר, כבדה יותר ונופלת יותר מהר, כך תכה בכוח יותר גדול ותחדור יותר עמוק.
לכן יש לפצצות כאלה גוף מאורך, ול-GBU57 סנפירי היגוי בצורת רשת, כדי שיהיו יותר קלים וייצרו פחות גרר. ההטלה מתבצעת מגובה רב, כדי שיהיה די זמן לצבור מהירות.
השני הוא מעטפת הפצצה. היא צריכה להיות מעוצבת כך שלא תתעקם או תישבר בקלות מעוצמת המכה, אבל תתבקע כמו שצריך כשיופעל המטען; אף אחד לא רוצה פצצה שלא מתפוצצת.
ה-GBU57 עשויה מפלדה מיוחדת, חזקה פי 2.5 מפלדה שמשמשת לבניית קנים של תותחים - ועדיין מכילה נקודות שבירה פנימיות. הנדסה מאוד מוצלחת של בואינג, היצרנית.
הגורם השלישי הוא סוג ומבנה מטען הנפץ שלה. הוא צריך להכיל רכיבים שמאיצים את הפיצוץ, כך שיגיע לשיא העוצמה והלחץ כמה שיותר מהר, וגל הניפוץ יהיה יותר אפקטיבי גם בתוך האדמה.
הרביעי הוא דיוק היזימה; הפצצה צריכה להתפוצץ רק כשניצלה את כל אנרגיית הפגיעה שלה, ונעצרה. הרי כל מטר חשוב. והחמישי הוא דיוק הפגיעה: הפצצות אמנם מונחות לייזר ו-GPS ויכולות לפגוע בול, אבל לא מטילים אותן בלי לדעת היכן הבול הנכון.
עכשיו כשהכרנו את הפצצות, בואו נדבר על המטרה עצמה: הסופר-בונקר של איראן. נתחיל בכך שכשאומרים "100 מ' מתחת לאדמה" זה לא בהכרח אומר "100 מ' דוך למטה"; מה שגילו תצלומי האוויר זה חפירה נרחבת במתחם בשם הר המכוש, עם תלי עפר שפונו מתוך מנהרות בעלות פתחים של 6 על 8 מ'.
לפי גודל ערימות העפר, הסיקו שמדובר בחפירה של 100 מ'. אבל מאוד יתכן שמדובר בחפירה אופקית; חפירה אלכסונית מאוד תסבך את תפעול המכלול הזה, אפילו תסכן אותו.
למה? כי מה שאמור לשבת למטה הוא מכלול ייצור חומר בקיע, וכמעט כל הציוד שנדרש לכך הוא מאוד גדול, מאוד כבד ומאוד רגיש.
יהיה הרבה יותר קשה להוציא משם רכיבים שיצטרכו החלפה, תיקון או שדרוג אם הכניסה תהיה משופעת, או דרך פיר כמו במכרה. יהיה צורך במעליות ענקיות, שיהיו מאוד פגיעות: מכה אחת, וכל המכלול קבור. הרבה יותר קל פשוט לחפור אופקית ולתת לצורה ההררית לספק הגנה.
המכלול החדש יאפשר לאיראן להעביר חלק גדול ממכלול הגרעין בנתנז לסביבה מוגנת, אליה יהיה קשה יותר להכניס מרגלים וציוד ביון, לוויינים לא יוכלו לאסוף מידע וכמובן - פצצות לא יוכלו להגיע.
לצד ההגנה שמספקת האדמה, עטופים החללים הפנימיים של הסופר-בונקר בסופר-בטון. וזאת סופר-בעיה: כל בטון עשוי מלט, חול, חצץ ומים, אבל זה של האיראנים עמיד יותר.
בגלל שמדובר במדינה עם שלל רעידות אדמה, משפרים שם בטון עוד מימי פרס העתיקה. כיום שייך הבטון האיראני לקטגוריה קשוחה במיוחד שנקראת UHPC, והוא כולל סיבי פלדה ופחמן; ביכולתו לעמוד בלחץ של 40,000 PSI, פי ארבעה מבטון מחוזק סטנדרטי.
האם ה-GBU57 תחסל את המכלול האיראני? לפי הערכות, ביכולתה לחדור 60 מ' של קרקע ממוגנת בבטון רגיל, 40 מ' של אדמה וסלעים - ו-8 מ' מהבטון הכי קשה שידוע לאדם.
אבל המתקן האיראני יכלול כנראה שילוב של כל אלה ולכן אין סיכוי: יש פשוט יותר מדי בונקר, ופחות מדי פצצה. אבל מה אם מוסיפים עוד? אם כל אחת חודרת 60 מ', ועשר פגעו בול בפוני? הבונקר רק יפוצח.
ההטלה תהיה קשה ביותר משום שכל מפציץ B2 יכול לשאת רק שתי פצצות, וכל אחת תצטרך להגיע אל אותה נקודת פגיעה - אבל רק אחרי שקודמתה התפוצצה. קודם לתקן את המסלול לתוך הנתיב של קודמתה. יכול להיות שבמקרה כזה ההטלה תצטרך להתבצע מגובה גדול יותר, כדי להבטיח שהפצצות ייכנסו למבנה, כמו העפרונים של הצוות האווירובטי.
וכאן נכנסת לתמונה עוד בעיה שקצת התעלמנו ממנה: העובדה שאיראן לא תשמח לראות את מפגן הצלילה של הפצצות האמריקאיות, ותעשה כל מה שהיא יכולה כדי לחסל אותן בדרך לאדמה.
בידיה משגרי TOR M1, מערכת נ"מ חמקמקה ביותר שיודעת לפגוע בטילים ופצצות. אם המטוסים יתגלו בזמן, תוכל גם מערכת S300 לתפוס את הפצצות, וגם את המפציצים עצמם.
אבל כשמדובר במכלול ייצור תת קרקעי, גם פגיעה קצת מחוץ לאולמות הראשיים תוכל לגרום לנזקים גדולים; מספיק שהפיצוץ ינתק קווי חשמל, יפגע במערכת הקירור או האוורור או יצית טנק דלק - והמתקן כולו ינוטרל.
עלות ותועלת
אבל מה תהיה תגובת איראן? איראן יכולה לירות 4,000 טילים לעבר ישראל תוך 24 שעות, שהם פי 5 בערך ממספר הטילים שנורו במלחמת המגן וההגנה.
בשעות המוקדמות של המלחמה, איראן יכולה להשמיד את כיפת ברזל באמצעות ירי טילים בליסטיים היפרסוניים של פתאח, אותם חשפה יום קודם לכן.
ואז מתחיל הגיהנום האמיתי! כל הטילים מעזה, דרום לבנון וסוריה פוגעים במטרותיהם בישראל ללא אמצעי נגד של הגנה אווירית וזה אומר להמטיר לפחות 6,000 רקטות ביום על ישראל ללא כיפת ברזל.
