כיפת ברזל לא תוכל ליירט שום טיל בליסטי איראני בינוני או קצר

טיל שיוט 'אבו מהדי' התווסף לציי הצי של משמרות המהפכה האסלאמיות של איראן (IRGC) והצבא ב-25 ביולי 2023. כמו כן, רק לפני מספר חודשים חשפה איראן את הטיל ההיפרסוני ארוך הטווח הראשון שלה, המכונה פתאח, וכן את חורמשהר 4.

הטקסט המלא של הראיון עם Kiaresh Jalili, מנתח הגנה, מופיע להלן כדי להבהיר עוד יותר את היכולות הצבאיות של איראן.

טיל שיוט אבו מהדי התווסף לציי הצי של משמרות המהפכה והצבא של איראן ב-25 ביולי 2023. מדוע הטיל הזה משך כל כך הרבה תשומת לב ואיזה יכולות הוא יכול לתת לכוחות המזוינים האירניים?

 אבו מהדי הוא טיל נגד ספינות בעל יכולת תקיפה יבשתית שטס במהירות תת-קולית של כ-900 קמ"ש ושומר על גובה נמוך, מה שמקשה על מעקב ויירט של מערכות מכ"ם של האויב. בניגוד לטילים בליסטיים העוקבים אחר מסלול קשת גבוה, הטיל הזה טס כמו מטוס נוסעים.

מה שמייחד את הטיל הזה ממקביליו, כמו ה-Kh-55 הרוסי או BGM-109 טומהוק האמריקאי שמשתמשים במנועי טורבו-פאן, הוא השימוש שלו במנוע טורבו-סילון יחיד מתוצרת איראן ממשפחת טולו. בחירה זו עוזרת לשמור על עלויות נמוכות, ומאפשרת קצבי ייצור מוגברים של הטיל. 

מצויד במערכת הנחיה מתקדמת רב-שכבתית, טיל השיוט של אבו מהדי יכול לטוס בצורה מדויקת הן על היבשה והן על הים, שיפור משמעותי בהשוואה לטילי שיוט איראניים נגד ספינות קודמים כמו גאדיר, גאדר ונור, שהיו להם מגבלות בעת טיסה מעל ארץ. הטווח המורחב ומערכות הניווט הנתמכות בבינה מלאכותית מאפשרים לו לעקוף את מערכות ההגנה האווירית של האויב או לשוטט ולפגוע במטרה מהמיקום הפגיע ביותר שלה בזמן הנכון.

הטווח המורחב של הטיל מאפשר לכוחות המזוינים האירניים לתקוף ספינות אויב במצר הורמוז כל הדרך מבירת המדינה, טהראן, למשל. בעבר, יכולת זו הייתה ניתנת להשגה רק עם טיל בליסטי איראני נגד ספינות שטרם קיבל שם, אשר לטווח של 2,000 ק"מ. באופן דומה, ספינות איראניות יכולות כעת לפגוע במטרות אויב עמוקות בפנים היבשה, מה שמשפר משמעותית את יכולות ההימצאות וההישרדות שלהן בשדה קרב. יכולת ניתוב מחדש של הטיל בטיסה מאפשרת לו לקבל עדכונים בזמן אמת על מיקומו של המטרה, תוך הקפדה על התחשבות בתנועות שמבצעת המטרה ומאפשרת לטיל להתאים את מסלולו בהתאם.

ראוי לציין כי טיל השיוט אבו מהדי שייך לאותה משפחה של טילי שיוט איראניים שזכו לשבחים מהראש לשעבר של ארגון ההגנה מפני טילים של הישות הציונית. הוא אמר, "אני מוריד את הכובע בפני החבר'ה שעשו את זה מבחינה טכנית", והדגיש את יכולתו הטכנית של הטיל.

לפי החדשות העכשוויות, איראן כבר עובדת על הדור השני של הטיל הזה, שיהיה לו טווח כפול, שיגיע עד 2,000 ק"מ. התקדמות זו תרחיב עוד יותר את היכולות המבצעיות של הטיל.

איראן חשפה את הטיל ההיפרסוני הראשון שלה (פתאח), מה הופך את הטיל הזה לכל כך מיוחד וחשוב?

בוא נדבר קודם על העיצוב הכללי של פתאח:

פתאח הוא מה שנקרא טיל דו-שלבי, מה שאומר שיש לו שני מנועים מוערמים זה על זה, השלב הראשון מופל לאחר שהדלק שלו מתרוקן כדי להפחית את המשקל ולמקסם את היעילות. פתאח משתמשת בדלק מוצק בשני השלבים, שימוש בדלק מוצק בטילים בדרך כלל מקצר את זמן ההכנה לפני השיגור, כך שלאויב יש פחות זמן לכוון לאתרי שיגור, או להזיז את נכסיו ממקום מפגע, וזה גם מגדיל את הקצב. דלק מוצק גם בטוח יותר בכל הנוגע להובלת טילים ולאגירתם. ניתן לאחסן טילי דלק נוזלי למספר ימים, בעוד טילי דלק מוצק ניתן לאגור במשך שניים עד שלושה עשורים עם תחזוקה מינימלית.

לפתאח יש טווח רשמי של 1,400 ק"מ, מנוע השלב השני יוצא לדרך כאשר ראש הנפץ נמצא במרחק של 400-300 ק"מ מיעדו. המנוע השני לא רק עוזר לראש הנפץ של הפתאח לבצע תמרוני התחמקות, אלא הוא גם מאיץ את מהירותו.

מה שמייחד את הטיל הזה נובע מכמה סיבות: מהנדסים איראנים פיתחו בהצלחה מנוע שני קומפקטי יותר עבור טיל הפתאח, תוך שילובו למעשה בראש הנפץ. התקדמות זו מביאה למספר יתרונות, כולל הובלה ואחסון קל יותר של הטיל. יתר על כן, הוא מפחית באופן משמעותי את חתימת המכ"ם של הטיל, וכתוצאה מכך זיהוי עיכוב על ידי מערכות מכ"ם של האויב.

השלב השני משתמש בטכנולוגיית Thrust Vectoring. הוא בעצם מאפשר לפתאח לשנות את כיוון דחף המנוע שלו, מה שהופך אותו יותר לתמרון הן באטמוספירה והן בחלל החיצון. זכור, בחלל החיצון, אין אוויר, אז שיטות קונבנציונליות של בקרת טיסה, כגון סנפירי היגוי, לא יעבדו שם למעלה, כך שטכנולוגיית וקטור הדחף הזו חיונית לפת"ח לבצע תמרוני התחמקות באמצע המסלול ולהתחמק מהאויב. -מערכות נגד טילים אטמוספריות כמו מערכת חץ 4 של הישות הציונית, שנמצאת כעת בפיתוח וממומנת על ידי משלמי המסים האמריקאים.

שלישית, מכיוון שהוא מיוצר על ידי גוף ממשלתי, משרד ההגנה האיראני, הוא זול, כך שהאיראני יכול לייצר יותר מהם, במיוחד עם תקציב הביטחון הנמוך שיש להם, ולכוון למטרות עוינות יותר ולהרוות את מגני הטילים של אויבים. העלות הנמוכה של נשק זה מאפשרת לאיראן לשמור על כוח האש שלה בסכסוך ארוך טווח. גם אם כל הפתאח יורטו על ידי מערכות אנטי-טילים של אויבים, האיראנים עדיין יכולים לייצר יותר פתאחים, מהירים וזולים יותר באופן משמעותי, ממה שתעשיית הביטחון האמריקאית יכולה לייצר טילים אנטי-בליסטיים. בניגוד לארה"ב, איראן אינה מנוהלת על ידי תאגידים וקבוצות לובי. אין תחרות להפוך את מערכות הנשק למפוארות יותר ויקרות יותר על ידי תאגידים על חשבון שירותי הבריאות והחינוך. דומה מאוד לקבוצת MAPNA המצליחה של איראן, התעשייה הביטחונית האיראנית משלבת את החוזקות של המגזר הפרטי והציבורי כאחד כדי לספק מוצרים באיכות גבוהה תוך שמירה על עלויות נמוכות. בהתבסס על הדיווחים האחרונים, משרד ההגנה האיראני נמצא כעת בקשר עם למעלה מ-6,500 חברות ייצור, כ-1,400 מהן סטארט-אפים טכנולוגיים המנוהלים על ידי נערים ונערות איראנים צעירים.

בנוסף לטכנולוגיית וקטור הדחף שהזכרתי קודם לכן, ראש הנפץ של הפתח מצויד גם בסנפירים כדי לעזור לו לתמרן טוב יותר בשלב הסופי. הסנפירים קטנים יחסית ונתמכים ברמפות כדי להגן עליהם מפני טמפרטורות גבוהות במהירויות גבוהות. סנפירים קטנים מצביעים על כך שהמהנדסים האיראנים העדיפו מהירות גבוהה יותר וחתימת מכ"ם נמוכה יותר לטווח ארוך יותר.

יתר על כן, האף של ראש הנפץ הורחב כדי להפחית את הגרירה וחתימת המכ"ם, מה שמאפשר לו ללכת מהר יותר ולא להיות מזוהה בקלות.

אנחנו יודעים מעט מאוד על מערכת ההנחיה של פתאח, אבל זו יצירת המופת האמיתית לדעתי, מרכיב מכריע בכל הנוגע לבניית טיל היפרסוני. ביצוע תמרוני התחמקות במהירויות כה גבוהות מפעיל לחץ מבני עצום על ראש הנפץ. תדרי רדיו מופרעים במהירויות היפרסוניות ולכן זה הופך להיות מאתגר מאוד להשתמש בשיטות ניווט קונבנציונליות כגון מכ"ם או לוויין כדי למצוא את המטרה. מערכת ההדרכה חייבת לשנות כל הזמן את כיוון ראש הנפץ כדי להתחמק מהאויב ובכל זאת לגרום לו לנחות על המטרה בדיוק מדויק.

איראן חשפה לאחרונה גם את הטיל Khorramshahr-4. ספר לנו עליו ועל תכונותיו המבדילות אותו מטילים אחרים בארסנל של איראן.

 ל-Khorramshahr-4, המכונה "חייבר" - שלא לטעות בטיל ה-Kheybar Shekan - יש טווח של 2,000 ק"מ. בניגוד לפתאח, הוא משתמש בדלק נוזלי. אבל כמו פתח, גם הוא טיל דו-שלבי שמשתמש גם בטכנולוגיית וקטור דחף כך שהוא יוכל לבצע תמרוני התחמקות בחלל החיצון ולהתחמק ממערכות אנטי-טילים אקזו-אטמוספריות.

בהתבסס על צילומי הבדיקה ואושרו על ידי מפקדים איראנים, ניכר כי חייבר משתמש במנוע חדש לחלוטין ובדלק היפרגולי. אחד היתרונות העיקריים של דלקים נוזליים, באופן כללי, הוא העלות הנמוכה יותר בהשוואה לדלקים מוצקים. עם זאת, יש חסרון: לוקח הרבה יותר זמן להכין טיל דלק נוזלי לשיגור, מה שהופך את אתר השיגור לחשוף להתקפות אויב ומגביל את היכולת להגיב במהירות לאיומי האויב. בניגוד לטילים בדלק מוצק, רוב הטילים המונעים בדלק נוזלי צריכים להיות מתודלקים על מנחת השיגור ולשגר זמן קצר לאחר מכן, מכיוון שלא ניתן להטעין אותם מראש ולהוביל אותם בבטחה.

עם זאת, מדענים איראנים פיתחו חומר הנעה נוזלי חדש שלא רק יוצר יותר דחף אלא גם בטוח יותר באופן משמעותי. כתוצאה מכך, ניתן לאחסן טילי "חייבר" טעונים מראש עד שלוש שנים בשיטות סטנדרטיות, ועד 10 שנים לכל היותר. יכולת זו מספקת לאיראן יכולת תגובה מהירה בעלות נמוכה אפילו מבעבר.
חייבר מגיע למהירות מרבית של 16 מאך בשלב אמצע הקורס וחוזר לאטמוספירה ב-8 מאך. השגיאה המעגלית שלו בטווח המרבי שלו היא מתחת ל-30 מטר.

לפני כניסה מחודשת לאטמוספירה, מערכת ההנחיה מכוונת בקפדנות את המסלול על ידי ביטול שגיאות בנתיב הטיסה ואופטימיזציה של זווית ההתקפה. כדי להבטיח יציבות יוצאת דופן ודיוק מירבי במהלך כניסה חוזרת לאטמוספירה הצפופה, מערכת בקרת הגישה מבצעת ייצוב סיבובי. מערכת ההנחיה מושבתת לאחר מכן כדי לנטרל את ההשפעה הפוטנציאלית של לוחמה אלקטרונית של האויב על מערכת בקרת הטיסה של ה-Khoramshahr-4.

תוכנית הטילים האיראנית נועדה בתחילה להגיע לטווח של 1400 ק"מ. לאחר מכן, בהתבסס על המלצתו של האימאם חמינאי, ההתמקדות עברה לשיפור הדיוק של הטילים, כדי לחסל נפגעים אזרחיים. 

נכון לעכשיו, התוכנית נכנסה לדעתי לשלב השלישי שלה, כאשר מהנדסים ומדענים איראנים פועלים לשיפור מאפיינים מכריעים אחרים של הטילים. זה כולל הפיכתם לקלים יותר לאחסון ולשינוע, מהיר יותר לאורך כל שלבי ההשקה, חמקמק יותר וחסכוני יותר לייצור המוני, בין היתר.