ישראל וקביעות ה"סטטוס קוו" בשטחי 1967
מרכיב נוסף באסטרטגיה ישראלית זו הוא שכפי שנאמר במסמכי מדיניות רבים שהוציאו צוותי חשיבה המבטאים את עמדות הימין השלטוני, הסטטוס קוו הנוכחי בין ישראל לפלסטינים יכול להיות קבוע.
בהקשר של קריאת האסטרטגיה הישראלית החדשה כלפי השטחים הפלסטיניים שנכבשו מאז 1967, שהכותב כאן ממשיך להקריא אותה זה השבוע השלישי ברציפות, לאור מה שעושה ממשלת ישראל הימנית הקיצונית ביותר. עצרנו באופן אינדיקטיבי כיצד לשווק את מדיניות ההתנחלות הישראלית בהקשר זה. אדמות מול פורומים בינלאומיים, במיוחד גישתם של כוחות הימין השולטים במושכות השלטון, הטוענים כי מדיניות ההתנחלות הזו אינה כרוכה בשום כוחני או גבוה- העברת אוכלוסין בצפיפות, וכי היא מסתמכת גם על שימוש חוקי בקרקעות שאינן רכוש פרטי. טענה זו מלווה באינדיקציה לכך שסוכם במסגרת הסכמי אוסלו שסוגיית ההתיישבות תהיה אחת הסוגיות של המשא ומתן על מעמד הקבע בין הפלסטינים לישראל, וכי עד שיושג הסכם סופי אין דבר. אמור להפריע לכל אחד מהצדדים לבצע עבודות תכנון ובנייה בשטחים הכפופים לו.שליטה בכל אחד מהם.
יש לומר כי מה שישראל הסיקה מתהליך זה הוא שההתנחלויות אינן אחד ממקורות הסכסוך, שהיה קיים לפני הקמת התנחלות כלשהי באדמות 1967, ובקריאתו מקורו נעוץ בעיקר ב" הניסיון של הערבים מאז 1948 למנוע את הקמת מדינת ישראל, והמשך ניסיונותיהם למגר ולהשמיד אותם".
מרכיב נוסף באסטרטגיה ישראלית זו הוא שכפי שנאמר במסמכי מדיניות רבים שהוציאו צוותי חשיבה המבטאים את עמדות הימין השלטוני, הסטטוס קוו הנוכחי בין ישראל לפלסטינים יכול להיות קבוע. לפי אחד מהם, המצב הנוכחי הזה, עם הקיפאון הפוליטי שלו, אינו תוצאה של דחייה או עקשנות ישראלית, כפי שטוענים כמה מנהיגים, ממשלות ואנליסטים במערב, אלא הוא תוצאה של סירובה של ההנהגה הפלסטינית החזרה לשולחן המשא ומתן, ובחירתה להעסיק את הקהילה הבינלאומית בהקרבה קבועה, ולהפיק "יוזמות שליליות" שמטרתן לערער על הלגיטימיות של ישראל, לערער אותה ולשלול את אופייה כמדינה יהודית.
אותו מאמר טוען שכפיית פתרונות מדיניים על ידי צד אחד, על ידי ארגונים בינלאומיים, ועידות בינלאומיות או מדינות זרות, אינה הדרך המקובלת והרצויה לשנות את הסטטוס קוו. יחד עם זאת, בהיעדר מסלולים דיפלומטיים קיימים ומעשיים, הסטטוס קוו הנוכחי בהחלט יישאר יציב וקבוע. כידוע לכולם, הסטטוס קוו לא נשאר כפי שהוא, כי הצעדים שישראל מטילה באופן חד צדדי, שכן יש לה שליטה כמעט מוחלטת על אותן אדמות, תורמים לשינויו בקצב מהיר.
לגבי הטיעונים של אסטרטגיה זו ברחבי העולם, אולי הדבר הבולט ביותר בתקופה האחרונה הוא הניסיון להשוות בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. במקביל, התחשבות בנטייתם של חלק מהמפלגות בקהילה הבינלאומית לקשור בין אנטישמיות לאיסלמופוביה, כשתי תופעות שוות בגודל ובעוצמה, משקפת עמדה שגויה ומתעתעת. וכפי שנאמר באחד ממניירות המדיניות המשקפים את עמדות הימין הישראלי, אנטישמיות היא תופעה טראגית המופנית רק כלפי יהודים מזה אלפי שנים, והביאה למספר רב של מעשי טבח, גירושים, עינויים המוניים והשפלות. והיא גרמה להמרת דת בכוח ובכפייה, להריסת בתי כנסת ובתי קברות, לתופעות של עבדות, להחרמת רכוש ועוד. תופעה זו הגיעה לשיאה בשואה.
מטרת האנטישמיות הייתה לדחוף לעבר חיסול העם היהודי והשמדתו האתנית המוחלטת. באשר לתופעת האיסלאמופוביה, מקורה, לפי אותו מאמר, הוא הפחד מהאסלאם לאור התנועות הפונדמנטליסטיות הפנאטיות והטרור שהן נוהגות בהן. אבל אין בכך פילוסופיה שקוראת לחיסול והשמדה אתנית של מוסלמים. באותה צורה, ממשלות הימין הישראלי פעלו בשנים האחרונות לראות באנטי-ציונות בעיני ממשלות רוב מדינות המערב דה-לגיטימציה למדינת ישראל וצורה מעודכנת של אנטישמיות.
