התקפת ישראל על לבנון - תעמולה או מציאות?
כלי התקשורת הציוניים מכינים את האווירה למתקפה הקרובה של הצבא הישראלי על לבנון. זאת בעוד שלטענת פרשנים, הכנת האווירה היא במסגרת אסטרטגיית סירות תותחים במטרה להפחיד את חיזבאללה, כדי שהציונים יוכלו להשיג את מטרותיהם ללא מלחמה.
לפי המדור לעניינים בינלאומיים בסוכנות הידיעות טסנים, בימים האחרונים וערב ישיבת הקבינט הביטחוני של המשטר הציוני, כלי התקשורת הישראליים והמערביים החלו להכין אווירה רחבה בנוגע למתקפה של משטר זה על לבנון. חשיבות הנושא הזה בפנים היא שלאחר התפטרותם של בני גנץ וגדי איזנקוט מקבינט המלחמה, לקבינט הביטחוני בנוכחותם של איתמר בן גויר ובצלאל סמוטריץ', שר ביטחון הפנים ושר האוצר של ממשלת נתניהו בהתאמה, יהיה תפקיד מכריע בקבלת החלטות אסטרטגיות. הקבינט הזה יתכנס מחר בנושא ההתפתחויות האחרונות בגבול הצפון של פלסטין הכבושה.
בנסיבות האלה, כלי התקשורת והרשויות הציוניים מדגישים את נחיצות מתקפה קרובה על לבנון תוך הגזמת תוכניותיהם כפתרון היחיד להחזרת הביטחון לאזורים הצפוניים של פלסטין הכבושה. הציונים מתייחסים לתמימות דעים של מקבלי ההחלטות לגבי נחיצות המתקפה הזו (יציאתם של גנץ ואיזנקוט), ומבהירים כי עמדתו האחרונה של יואב גלנט נגד התיווך הצרפתי בסוגיית לבנון הייתה באותו כיוון.
בנוסף, הציונים טוענים כי במהלך התקיפות בשמונת החודשים האחרונים הצליחו לשחוק חלק ניכר מהכוח הצבאי של חמאס, ומדגישים כי הפחתת הלחץ בחזית הדרומית מהווה הזדמנות לתקיפות בצפון.
כמו כן, יש אחרים שסבורים כי בנימין נתניהו רוצה להמשיך במלחמה, והם מתעקשים כי פריצת מלחמה מוגבלת בדרום לבנון יכולה להכין את הקרקע להמשך מצב החירום עד לבחירות לנשיאות בארה''ב ולשינוי האפשרי של ממשל הבית הלבן לטובת דונלד טראמפ, מה שנתניהו רוצה.
למרות שלוש הסיבות האמורות, ישנם מומחים אחרים הסבורים כי מאז ה-8 באוקטובר נשמעת קריאת הקרב של הגנרלים הציוניים נגד חיזבאללה, ומדגישים כי ישראל אינה מעוניינת לצאת למלחמה כוללת עם חיזבאללה.
ראשית, הציונים מודעים לכך שהנשק של חיזבאללה שונה מזה של חמאס והג'יהאד האסלאמי, ושלהתנגדות הלבנונית יש את היכולת להשמיד את התשתיות, תחנות הכוח, הנמלים, שדות התעופה ומתקני הגז של המשטר הציוני, בנוסף להתקפות על הבסיסים הצבאיים. למלחמה כזו יהיה מחיר כבד למשטר הציוני, שנשחק כלכלית בשמונת החודשים האחרונים, וזה יהיה בלתי נסבל ונחשב לתרחיש כואב למשטר הזה.
שנית, למרות התעמולה התקשורתית הרגילה, צבא המשטר הציוני שחוק לחלוטין, ואף לא הצליח לשחרר את החטופים הישראליים. גם המבצע האחרון שלו לשחרור 4 שבויים גרם למותם של שלושה שבויים וקומנדו, ונרצחו למעלה מ-200 אזרחים פלסטיניים.
שלישית, בזירה הבינלאומית, המשטר הציוני לא הצליח לקבל את אישור ארה"ב למתקפה כזו. כשממשל ביידן הצליח למצוא שביב של תקווה להפסקת האש לאחר חודשים של התייעצויות וביקורים, פריצת מלחמה כזו, שהאופק שלו אינו ברור, משבשת את תוכניות הבית הלבן. כמו כן, צרפת, שבאופן מסורתי רואה בלבנון את החצר האחורית שלה, לא מעוניינת שהמדינה הזו תצא למלחמה; במיוחד בתחום הפוליטי היא מנסה לאחד את המפלגות הנוצריות כדי לבחור את הנשיא החדש של לבנון, ולאחרונה היא שלחה את לודריאן לביירות. כמו כן, תמיכת הרפובליקה האסלאמית של איראן בחיזבאללה בלבנון היא גורם חיצוני נוסף, אותו ייקח בחשבון בהחלט המשטר הציוני בחישוביו בתרחישיו לתקיפת לבנון.
לכן, ניתן לומר שלפחות על הנייר ועל סמך ההיגיון של רווח והפסד, הסבירות למתקפת המשטר הציוני על לבנון נמוכה מהתקיפה במחיר כבד. אך לקחי העבר הוכיחו כי הרשויות הציוניות רחוקות מהיגיון ורציונליות, ומול המשטר הזה צריך להיערך לכל תרחיש.
