המכון למחקרי ביטחון לאומי: ישראל מסתכנת במלחמת התשה רב-חזיתית
ישראל דוחה את הפתרונות המדיניים המוצעים בעזה ובלבנון, ולמרות ההצלחות הטקטיות שהשיגה במהלך המלחמה, היא לא הצליחה לתרגם הישגים אלה ליעדים מדיניים אסטרטגיים.
בהקשר זה, פרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי מחקר שבו המחבר טוען כי הסכסוך המתמשך פועל לטובת אויבי ישראל ותואם לאסטרטגיה האיראנית לחיזוק מלחמת התשה ארוכת טווח ורב-חזיתית נגד ישראל עד לקריסתה. המחבר מוסיף ש"עד כה, ישראל הסתמכה בעיקר על צעדים צבאיים וביטחוניים מבלי לשלב אסטרטגיות מדיניות שיכולות להפוך את ההישגים הצבאיים לשינוי אסטרטגי משמעותי."
כבר שנה שישראל נלחמת בשבע חזיתות, אולם היא נמנעת מלתרגם את הישגיה המבצעיים ליעדים מדיניים אסטרטגיים. האם עדיין ניתן למנוע את ההידרדרות למלחמה קבועה?
שנה לאחר פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר 2023, מתברר כי הנהגת ישראל רואה באופק רק מלחמה מתמשכת. הסכסוך המתמשך משרת את אויבי ישראל ומסתנכרן עם האסטרטגיה האיראנית לקידום מלחמת התשה ארוכת טווח ורב-חזיתית נגד ישראל עד לקריסתה. עד כה, ישראל הסתמכה בעיקר על אמצעים צבאיים וביטחוניים, ולא שילבה אסטרטגיות מדיניות שיכולות להפוך את ההצלחות הצבאיות לשינוי אסטרטגי משמעותי. על כן, על מנהיגי ישראל לעבור מחשיבה טקטית לטווח קצר לאימוץ צעדים דיפלומטיים שיכולים לייצב את זירת עזה. יש להשקיע מאמצים נוספים לקידום הסדר ביטחוני-מדיני עם לבנון, שיאפשר לתושבי הצפון לחזור בבטחה לבתיהם. ברמה האזורית, על ישראל להשתלב בהצעה האמריקאית, הנתמכת על ידי מדינות ערב המתונות, להקים ברית אזורית שתפחית את השפעת איראן. ללא מהלכים כאלה, ישראל מסתכנת בגלישה למלחמת התשה רב-חזיתית קבועה, בניגוד לאינטרסים שלה וליכולותיה.
כעת ישראל מציינת שנה למלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, שהתאפיינה בריבוי חזיתות (שנקראות בפי אויביה "איחוד חזיתות"): רצועת עזה, שהייתה החזית המרכזית ב-11 החודשים האחרונים; ב-19 בספטמבר 2024 הפכה לבנון לחזית העיקרית, וסביר להניח שאיראן תהיה הבאה בתור. חזיתות נוספות כוללות את ים סוף, הגדה המערבית, סוריה ועיראק. בהובלת איראן, אויבי ישראל שואפים להשמידה באמצעות מלחמת התשה מתמשכת ורב-חזיתית, תוך ניצול השסעים בחברה הישראלית ואובדן תחושת המטרה המשותפת. הם משתמשים בסכסוך הישראלי-פלסטיני כנימוק מרכזי לערעור על הלגיטימיות של ישראל.
ייתכן שזו המלחמה הקשה ביותר בתולדות ישראל מאז הקמתה. זו המלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות והמורכבת ביותר מבחינת הנזקים והאיומים לעורף. גם לאחר שנה מתחילתה, אין תוכנית לשחרור 101 בני הערובה שעדיין מוחזקים בידי חמאס בעזה מאז 7 באוקטובר 2023.
עם זאת, ישראל דחתה כל יוזמה לסיום המלחמה, כולל היוזמה שהציע נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ויוזמות נוספות שהציעו שותפים אזוריים, מדינות שוחרות שלום ומדינות ערב המתונות. בעקבות הצהרת נציגי מדינות ערב בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, אמר שר החוץ הירדני איימן ספדי: "ראש ממשלת ישראל הגיע לכאן היום ואמר שישראל מוקפת באלה שרוצים להשמידה. אנחנו כאן - חברי הוועדה הערבית-איסלאמית, עם מנדט מ-57 מדינות ערביות ומוסלמיות - ואני יכול לומר לכם באופן חד משמעי, כולנו מוכנים להבטיח את ביטחונה של ישראל בהקשר לסיום הכיבוש של ישראל ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית". אולם, ממשלת ישראל הנוכחית רואה בהקמת מדינה פלסטינית איום קיומי על ישראל. כתוצאה מכך, היא ממשיכה בעימות הצבאי שלה ברצועת עזה, המונע מהרשות הפלסטינית לחזור לשליטה באזור. בנוסף, היא מאפשרת לכאוס לגבור בגדה המערבית, מה שעלול להוביל לקריסת הרשות הפלסטינית - שנחשבת איום, שכן היא מהווה תשתית אפשרית להקמת מדינה פלסטינית. כמו כן, ישראל שואפת להשמיד את התשתיות של חיזבאללה בלבנון ולנהל עימות הדדי של תקיפות עם איראן.
פעולותיה של ישראל בעזה מובילות לכיבוש הרצועה ולכפיית שלטון צבאי עליה. בסוף אוגוסט, הצביע הקבינט הביטחוני בעד השארת כוחות צה"ל לאורך ציר פילדלפי. ראש הממשלה בנימין נתניהו טען כי אסון 7 באוקטובר התרחש כיוון שישראל לא שלטה בציר הזה. הוא טען כי זרם גדול של נשק דרך הציר חימש את הארגונים הטרוריסטיים בעזה, והתחייב ש"המצב הזה לא יחזור על עצמו". כעת, ישראל נחושה לשמור על שליטה בגבול הזה בין רצועת עזה למצרים. כתוצאה מכך, האחריות המשפטית והמעשית על רצועת עזה צפויה ליפול על ישראל. שמירת הציר מהווה מצור מוחלט על עזה, ומחזקת את הטענה שעזה נמצאת למעשה תחת כיבוש ישראלי. הדבר מערער את הטענה הקודמת של ישראל שעזה פתוחה למצרים, ולכן פוטרת אותה מאחריות מלאה על הנעשה שם.
ההשלכות המעשיות של מדיניות זו הן גדולות: ישראל תישא באחריות מלאה לכשני מיליון פלסטינים החיים באזור מוכה אסון, ותתמודד עם טרור מתמשך ולוחמת גרילה מצד שאריות חמאס וקבוצות חמושות נוספות מהציר ההתנגדות. עד כה, ממשלת ישראל דחתה כל אפשרות לייצב את עזה ולהקים בה סדר חדש. היא לא רואה ברשות הפלסטינית חלופה בת קיימא שתחליף את חמאס בשלטון, ולא פעלה לחיזוק ההנהגה המקומית המתונה. כתוצאה מכך, חמאס נותרת הסמכות בפועל, השולטת בהפצת הסיוע ההומניטרי והדיור לרוב תושבי עזה.
הימשכות קיומה של חמאס והחזקת בני הערובה מהווים את ההצדקה העיקרית שישראל משתמשת בה להמשך המלחמה בעזה ולדחיית כל הצעות להפסקת אש. אך אם הקהילה הבינלאומית תכריז שעזה נמצאת תחת כיבוש ישראלי, לא סביר שאף גורם ייקח על עצמו את השליטה באזרחים והסדר הציבורי. הדבר יותיר את ישראל עם בעיית עזה לאורך זמן. או אז, אויבי ישראל ירוויחו עוד לגיטימציה להמשיך במתקפותיהם, סיכויי החזרת בני הערובה כחלק מהסכם יפחתו, והטרור וההתנגדות יימשכו מהרצועה. סביר שאיראן ושלוחיה יסלימו את מתקפותיהם על ישראל מזירות שונות. המדינות הערביות הפרגמטיות יתקשו לקדם את תהליך הנורמליזציה עם ישראל, שלא לדבר על הקמת ברית אזורית נגד איראן.
בזירה הלבנונית, לא קבעה ממשלת ישראל יעד מדיני ברור, ואף דחתה יוזמה משותפת של ארצות הברית וצרפת להפסקת אש זמנית ולהסדר מדיני שיורי
