שתיקת הדמוקרטים כלפי עזה עלתה בתבוסה בבחירות
אדישות הממשל של הנשיא ג'ו ביידן לסבלם של האנשים ברצועת עזה עלתה לדמוקרטים להפסיד לדונלד טראמפ בבחירות שלשום, כך נכתב בדיווח של התקשורת האמריקאית.
במאמר ל"ניו יורק טיימס" ציין כותב הדעות התורם פיטר ביינארט כי במהלך הקמפיין לנשיאות, עיתונאים בחנו לעתים קרובות את השפעת המלחמה הישראלית בעזה על מצביעים ערבים ומוסלמים, במיוחד במישיגן.
הפוקוס מובן בהתחשב במשמעות האלקטורלית של דירבורן, עיר ערבית אמריקאית בעיקרה שתמכה בג'ו ביידן בשנת 2020. עם זאת, התוצאות האחרונות הצביעו על כך שדונלד טראמפ גבר על קמאלה האריס שם בכ-6 נקודות אחוז.
ביינארט טען כי התמקדות אך ורק בהשלכות הפוליטיות של המלחמה על עזה מבעד לעדשת הזהות האתנית או הדתית מתעלמת מהיבט מכריע. במהלך השנה האחרונה, היחס האכזרי הישראלי לפלסטינים - נתמך בדולרים של משלמי המסים האמריקני ומשודר ברשתות החברתיות - הצית את אחד הגלים המשמעותיים ביותר של אקטיביזם פרוגרסיבי בזיכרון האחרון.
לאמריקאים רבים, המושפעים מתפקיד ממשלתם בהרס של עזה, אין קשרים ישירים עם פלסטין או "ישראל". בדומה להפגנות נגד האפרטהייד הדרום אפריקאי או מלחמת וייטנאם, המוטיבציה שלהן אינה נטועה באתניות או בדת אלא בתחושה עמוקה של אחריות מוסרית.
ביינארט, במאמרו, הדגיש כי הזעם על תמיכת ארה"ב בפעולות הישראליות בעזה היה חזק במיוחד בקרב צעירים אמריקאים וקהילות שחורות. הסולידריות עם הפלסטינים גברה, כפי שניתן לראות בלמעלה מ-100 קמפוסים בקולג' שבהם הוקמו מאהלים פרו-פלסטינים.
בפברואר, מועצת הבישופים של הכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית, קהילה שחורה גדולה, גינתה את המלחמה בעזה כ"רצח עם המוני" והפצירה בממשל ביידן-האריס להפסיק את המימון עבורה. באופן דומה, ביוני, ה-NAACP קרא להפסיק את משלוחי הנשק של ארה"ב ל"ישראל". על פי סקר של חדשות CBS מיוני, בעוד שרוב המצביעים מעל 65 תמכו במכירת נשק ל"ישראל", מצביעים צעירים יותר, במיוחד אלה מתחת לגיל 30, התנגדו לה באופן גורף ביותר משלושה מול אחד. בנוסף, 75 אחוז מהמצביעים השחורים העדיפו ניתוק נשק ל"ישראל", לעומת 56 אחוז מהמצביעים הלבנים.
המחבר ניתח סקרי יציאה מהבחירות האחרונות, והראה את הירידה המשמעותית של קמאלה האריס בתמיכה בקרב מצביעים צעירים ושחורים בהשוואה לביצועיו של ג'ו ביידן ב-2020. למרות היותו צעיר מביידן והזדהה כשחור, האריס ראה ירידה ניכרת בתמיכה של מצביעים מתחת לגיל 29, על פי סקרים של CNN, וושינגטון פוסט, פוקס ניוז ו-Associated Press. למרות שהיא שחורה, CNN והוושינגטון פוסט ציינו שהיא הופיעה מעט יותר גרועה מביידן בקרב המצביעים השחורים, כאשר Fox News ו-Associated Press הראו ירידה בולטת יותר.
בעוד שחלק מהבוחרים הצעירים והשחורים הושפעו ככל הנראה מחוסר שביעות רצון מהכלכלה או אולי נמשכו לעמדתו של דונלד טראמפ בנוגע להגירה, גורמים אלה אינם מסבירים במלואם את חוסר הביצועים של האריס. ראוי לציין כי תמיכתה נותרה יציבה בקרב מצביעים מבוגרים ולבנים, והיא אף צברה רווח בקרב מצביעים מעל גיל 65.
לדעת ביינארט, תמיכתה של קמאלה האריס במלחמת ישראל בעזה שיחקה ככל הנראה תפקיד באובדן תמיכתה בקרב הבוחרים הדמוקרטיים המרכזיים. למרות הוכחות ניכרות לכך שרבים מהמצביעים הנאמנים ביותר של המפלגה התנגדו להמשך מכירת הנשק ל"ישראל", ממשל ביידן התמיד, גם כאשר הכוחות הישראליים הרחיבו את פעולותיהם הצבאיות ללבנון. האריס לא רק התיישר עם עמדתו של ביידן, אלא גם הצהיר הצהרות שהרחיקו את המצביעים הפרו-פלסטינים.
המצב הזה סיפק פתח לדונלד טראמפ. לדברי המחבר, מסע הפרסום שלו גילה שלבוחרים מתלבטים במדינות נדנדות מרכזיות יש סיכוי גבוה פי שישה להיות מושפעים ממלחמת עזה בהשוואה למצביעים אחרים במדינות נדנדות. טראמפ ניצל זאת בהבטחה לעזור "למזרח התיכון לחזור לשלום אמיתי" ומתח ביקורת על הנציגה לשעבר ליז צ'ייני, עמה קמאלה האריס ניהלה קמפיין, וכינתה אותה "נץ מלחמה רדיקלית". בדומה לריצ'רד ניקסון ב-1968, שפנה למצביעים נגד המלחמה בהבטחת "סיום מכובד למלחמה בווייטנאם", טראמפ הציג את עצמו - אם כי בחוסר כנות - כמועמד הדוגל בשלום.
במשך חודשים, פרשנים בתנועה לזכויות הפלסטינית מודאגים מהמצב הזה בדיוק. באוגוסט הזהיר האנליסט הפלסטיני-אמריקאי יוסף מונאייר כי "אלא אם כן האריס ינקוט כמה צעדים כדי לפרוץ ממדיניות ישראל של ביידן, אותה סוגיה שעזרה לטנק ג'ו ביידן הפגיע כבר עם הבסיס שלו עלולה להציב מכשולים גדולים בדרכה לניצחון".
המחבר טען שאנשים המחויבים עמוקות לזכויות הפלסטינים נמצאים רק לעתים רחוקות בעמדות השפעה במסגרת קמפיינים דמוקרטיים. במשך עשרות שנים התייחסה המפלגה למאבק הפלסטיני לחופש כנושא טאבו. מנהיגיה התבססו כל כך בהדחת הנושא הזה, למרות מחויבותם המוצהרת לזכויות אדם, שאפילו מול מה שחוקרים רבים תייגו כרצח עם, האריס בחרה ליישר קו עם דמויות כמו צ'ייני במקום לתמוך לצד קולות פרוגרסיביים תקיפים כמו הנציגה רשידה טלאיב.
למרות הוכחות ברורות להיפך, הקמפיין של האריס לא הצליח להכיר בכך שהבוחרים המתקדמים אינם מקבלים עוד את מה שמכונה "חריג פלסטין". המחבר טען כי הדרך הקיימת היחידה קדימה עבור המפלגה הדמוקרטית היא ליישב את מדיניותה בנושא "ישראל" ופלסטין עם העקרונות הרחבים יותר של שוויון האדם והמשפט הבינלאומי. בנוף הפוליטי של ימינו, תמיכה בחופש הפלסטיני הפכה לעיקרון ליבה של ערכים פרוגרסיביים, והמשך שמירה על "חריג פלסטין" אינו רק בלתי ניתן להגנה מוסרית אלא גם מסוכן מבחינה פוליטית.
"במשך זמן רב, הפלסטינים בעזה ומחוצה לה משלמים בחייהם על החריג הזה. עכשיו גם האמריקאים משלמים. זה עלול לעלות לנו בחופש שלנו", סיכם המחבר באומרו.
