תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל קרסה במלחמה
מעבר לפגיעות הנפשיות והפיזיות שספגה ההתנגדות, תפיסתה ניצבת ועומדת, אך ישראל שינתה את התפיסה הצבאית שלה פעמים רבות במהלך תקופה זו.
לפי המדור לעניינים בינלאומיים בסוכנות הידיעות טסנים, לדברי מנהיג המהפכה, מבצע סערת אל-אקצא גרם נזק בלתי הפיך למבנים ולמערכות הביטחונית, הצבאית, המדינית, החברתית והכלכלית של המשטר הציוני. הפעולה הזו הייתה כל כך חשובה ואסטרטגית, היא הביאה למאפיינים חדשים של האזור, לדברי מומחים ואנליסטים בינלאומיים רבים. למעשה, לפי המנהיג ההעליון, נוצרה מערב אסיה חדש באזור. בהקשר זה, "פרהאד פאשאוונד", מומחה לעניינים בינלאומיים, בחן בסדרה של ראיונות את המאפיינים והמבנה של מערב אסיה החדש, כמו כן את התשובות לשתי שאלות חשובות בנושא זה – "האם המבצע האסטרטגי "סערת אל-אקצא" הוא כישלון למשטר הציוני", ו"האם כישלון זה הוביל את המשטר הציוני למשבר קיומי, והכישלון היה בלתי הפיך למערכות של המשטר הציוני, לפי דברי מנהיג המהפכה". אלה נכללו בשיחה עם ד"ר "סוהיל קסירינז'אד", מומחה לענייני המשטר הציוני.
האם אתה חושב שמבצע סערת אל-אקצא גרם לתבוסת המשטר הציוני? לפני המבצע הזה, התבצע המבצע "סייף אל-קודס". מה ההבדל בין המבצע הקודם לבין מבצע ה-7 באוקטובר, שמשמעותו תבוסה וכישלון בלתי הפיך?
קסירינז'אד: לדעתי, ישנן הוכחות רבות לכישלון של ישראל במהלך סערת אל-אקצא ולחוסר תקנה שלו. יש לשים לב לנקודה חשובה - במלחמות של היום לא ניתן לקבוע את הצד המנצח על פי כמות הנפגעים או כמות הנזק וההרס. גם במלחמות העבר, זה לא היה בסיס לקביעת הצד המנצח או הצד המפסיד. אין לזה שום קשר להיבט הדתי שלו, כלומר, גם אם נתעלם ממרכיב הדת וההשקפה האסלאמית ונסתכל רק מנקודת מבט חומרית, לא ניתן לקבוע את העניין הזה על פי הקריטריון של כמות הנפגעים, במיוחד במצב שבו צד אחד של המלחמה הזו היא ישראל – שיש לה את הכמות הגדולה הזו של תמיכה מערבית - והצד השני הוא קבוצת התנגדות קטנה בעזה. אין גם איזון בין האמצעים בהם משתמש כל צד. למעשה, מלחמה זו אינה מלחמה מאוזנת.
לגבי השאלה האם אכן מדובר בכישלון והאם הכישלון הזה הוא חסר תקנה, ניתן להעלות מספר טיעונים. כשאנו מסתכלים על זה מנקודת מבט מקיפה יותר, הישראלים איבדו את תפיסת הביטחון הלאומי שלהם במהלך סערת אל-אקצא. זו נקודה חשובה מאוד. בצד שני, מה הפסיד צד ההתנגדות? שום דבר.
מעבר לאבדות הנפשיות והפיזיות שספגה ההתנגדות, תפיסת ההתנגדות ניצבת, ואולי היא התחזקה ונכנסה לשלב חדש. אתם רואים בספרות של מכוני מחקר ישראליים ב-10 השנים האחרונות כי הם פחדו תמיד משתי "מילות מפתח" - מלחמה רב-זירתית ומלחמה רב-ממדית. ניתן לומר לראשונה שתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל קרסה. לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל יש ארבעה מרכיבים, שלושה מהם מסורתיים שנקבעו על ידי בן-גוריון והרביעי נקבע על ידי נתניהו. המרכיב הראשון הוא הרתעה - עלינו לבנות כוח שלא יאפשר לאויב לתקוף אותנו. הסיבה לקביעת עיקרון כזה נעוצה באידיאולוגיה הביטחונית היהודית. איך אנחנו יכולים ליצור אותה? תחילה סברו הישראלים שיש ליצור אותה באמצעים שונים, ובין היתר בהרתעה גרעינית.
הרתעה גרעינית הייתה נושא חשוב בשלב מסוים, אך כעת ניתן לומר שסוגי ההרתעה גדלו והפחיתו את חשיבותה של ההרתעה הגרעינית, מכיוון שחלק מסוגי ההרתעה הללו יעילים הרבה יותר מההרתעה הגרעינית. לכן, חלק זה של עקרון ההרתעה דהה. אבל הצורה הבאה שלה היא ברית בלתי ניתנת לשבירה עם מעצמה כמו ארה''ב, כך שכאשר צד אחד רוצה לתקוף לצד שני, היא יוכל לומר שמעצמת-על מוכנה להגן עליו, אז לאף אחד אין את הזכות לתקוף אותו.
מה קרה עכשיו? מעבר לעובדה שקבוצת התנגדות כמו חמאס ועוד 11 קבוצות שנמצאות באותו ציר - בעצם קבוצות ההתנגדות, לא המדינות או צבאות סדירים ומסורתיים - תקפו את ישראל והתעלמו מאותה מעצמת-על, דבר כשלעצמו מהווה לעג לתפיסת הביטחון הלאומי של המשטר הציוני ולעקרון ההרתעה שלה. תמיכה בישראל היא עיקרון במדיניות החוץ של ארה"ב; תראו, ארה"ב היא בעלת ברית עם סעודיה, היא בעלת ברית עם דרום קוריאה וגרמניה, וטענה שיש לה ברית גם עם עיראק ושרוצה לתמוך בה ולבנות מחדש את הצבא של המדינה הזו. אבל במקרים רבים היא עקפה את בעלות הברית האלה ולא נתנה להן גב. אך היא לא יכולה להתייחס כך לישראל. כי כשהיא נכנסת למשא ומתן עם סעודיה, ואומרת לה "בואו נעשה ברית ותיכנסו תחת מטריית ההגנה שלי", איזו דוגמה היא מראה? היא מצביעה על ישראל ואומרת כי תראו איך אני תומכת בה. בכל פעם שהיא רוצה ליצור ברית עם מדינה כלשהי, היא מצביעה על ישראל כדוגמה. לכן, אם היא תפסיק לתמוך בישראל, לא תישאר עוד דיפלומטיה לארצות הברית. כי אם היא תפסיק לתמוך בישראל, איך אפשר לשמור על ערב הסעודית?! כמובן שסעודיה ראתה רבים מהמקרים הללו. בתקיפה שביצע חיזבאללה בלבנון בתגובה לרצח השהיד "שוכר", למשל, ארה''ב דווקא סיפקה סיוע מודיעיני לישראלים ובניגוד לאיומיה, היא לא התערבה ביירוט ובתקיפה. למה? מכיוון שחיזבאללה הגדיר עבורה את משוואת ההרתעה - אילו ארה"ב התערבה, היא הייתה הופכת למטרה לגיטימית לתקיפה על ידי חיזבאללה. הייתה לה הפוטנציאל. האמריקאים ידעו היטב את זה והם סבלו ממכה כזו בעבר כשעזבו את לבנון עם החוויה של המכה הזו. לכן, ארה''ב פועלת בזהירות לתמיכה בישראל, זה הישג חשוב כשלעצמו, ואם נחפש בהיסטוריה, לא נוכל למצוא לזה דוגמה אחרת. מעבר לכך, חשובה יותר היא קריאת תיגר על עקרון ההרתעה.
המרכיב השני היא התרעה – במקרה שההרתעה לא תפעל על האויב כאשר בכוונתו לתקוף את ישראל, הבכירים וסוכנויות המודיעין של ישראל יזהירו מוקדם יותר כדי לקבל החלטה. לגבי מבצע סערת אל-אקצא, ההתרעה לא עבדה, ולמעשה, ניתן לומר שלא היה מנגנון ראוי להתרעה. למרות אזהרות קטנות ונקודתיות שהגיעו מגורמי המודיעין, לא נוצרה התמונה המקיפה לרשויות הישראליות כי הן עומדות בפני איום קיומי. מאז ה-7 באוקטובר הישראלים מדברים על איום קיומי. לפני כן, איפה דיברו הישראלים על איום קיומי? במיוחד מצד קבוצת התנגדות כמו חמאס עם 60,000 כוחות, והג'יהאד האיסלאמי וקבוצות נוספות עם 15,000-20,000 איש. אז ההתרעה לא עבדה טוב והאירועים שקרו בבוקר 7 באוקטובר הם הוכחה לכך. כלומר, מאז הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר ועד 6:00 בבוקר 7 באוקטובר, כשהמבצע התחיל, הופעלו כמה התרעות במקביל - הופעלו התרעה בשב"כ ואחרת במטכ"ל של צבא המשטר הציוני, על פיהן קיים הרמטכ''ל של צבא ישראל ישיבה מרחוק. יו''ר אמן היה בחופשה בבית מלון באילת ולא השתתף בישיבה זו. הוא אמר שזה תרגיל כמו תרגילים אחרים, ככה זה נראה להם. גם יו''ר שב"כ, שהתששף בישיבה, הדגיש שזה תרגיל. נשלח צוות לחקור את העניין, והדבר המעניין הוא שחברי הצוות הזה נהרגו כולם - הצוות שנשלח היה צוות פעולה מיידית שהיה נשלח בדרך כלל למנוע תקיפות, אך הם נלכדו במלכודת של כוחות ההתנגדות. לפיכך, באותו תקיפה שבוצעה בהיקף גדול כל כך, אבד גם העיקרון השני והוא לא הצליח לתת התרעה בזמן.
המרכיב השלישי הוא הכרעה - אם ההרתעה לא תהיה יעילה, ולא תופעל התרעה והאויב יתקוף, צריך להכריע את האויב בהקדם האפשרי. מכאן שישראל אינה מסוגלת לעמוד במלחמה ממושכת, משאביה מוגבלים וגם כוח האדם שלה מוגבל. צריך לעשות זאת במהירות כדי שלמלחמה לא יהיו השלכות על החברה הישראלית. גם זה לא קרה. למשל, במלחמת ששת הימים, ישראל לא הייתה במצב טוב בתחילת המלחמה, כלומר, ביום הראשון למלחמה המצב בשדה הקרב היה לטובת מדינות ערב. אבל תוך שישה ימים הצליחו הישראלים להפוך את המצב לחלוטין ולהחזיר את היציבות ברוב המקומות שבהם היו נוכחים כוחות מדינות ערב, ואז גם בשלבים הבאים הם התקדמו לשטחן של מדינות ערב, כולל כיבוש חצי האי סיני במצרים, שהוא פי שלושה מגודלו של שטח ישראל.
אבל מה קרה כיום? מנקודת מבט צבאית וביטחונית, בצבאות סדירים (לא בצבאות גרילה) בהתחשב בכלי הנשק שברשותם ובדיוק שלהם, כשלושה עד ארבעה אחוזים מהנפגעים הלא-מכוונים באזרחים נחשבים נורמליים. לדוגמה, אם המטרה היא להשמיד מאה כוחות צבא האויב באזור מסוים, ובמהלך הפעולה נהרגים שלושה או ארבעה אנשים נוספים, שהם אזרחים, זה נורמלי. אבל אם האזרחים ההרוגים האלה יהיו שבעה או שמונה אנשים, זה לא טבעי ומשהו לא בסדר, לא מבחינת זכויות האדם, אלא מתוך התובנה שפעולות צבאיות חייבות להיות מדויקות. במלחמה בעזה נרצחו עד כה 41,000 פלסטינים, מתוכם רק 11,000 כוחות התנגדות, לפי הודאתם של הישראלים עצמם. אם נקבל את הנתונים שלהם, זה אומר שיש שגיאה של 400% - פי ארבעה מכוחות חמאס שהם רצו להשמיד, לא 3%-4%. לכן, היא לא הצליחה להכריע את האויב, ועדיין נלחם עם אותו אויב ומנהל משא ומתן עם אותו ארגון שהיא הייתה אמורה להשמיד. אתם רואים את גלנט מדבר על ניצחון מוחלט, כמו כן את נתניהו משתמש במונח ניצחון מוחלט; זה שטות. כשאתה במלחמה עם מישהו למען מטרתך – שהיא השמדתו - אז אתה מנהל איתו משא ומתן, איך זה ניצחון מוחלט?!
בנוסף, המשטר הציוני תכנן, בהתבסס על תוכניותיו להתמודד עם התקפות טילים, ליצור ראשית מערך הגנה רב-שכבתי, ושנית, מקלטים גדולים ברחבי ישראל שאנשים יוכלו לגשת אליהם במהירות. לבתים רבים בישראל יש מקלט משלהם, ובדירות מרובות קומות יש בכל קומה מקלט משלה. בחלק מהמקומות יש גם מקלטים ציבוריים כדי שאנשים יוכלו להגיע למקלטים בעת הפעלת האזעקה. גם התכנון הזה נכשל, כי בבוקר 7 באוקטובר, התקיפה הראשונית שהתבצעה על ידי 5,000 רקטות שיבשה למעשה את כל מערך ההגנה הישראלי, שהם לא יהצליחו להתמודד איתה. יש לזה סיבה צבאית וטכנית. חמאס זיהה את נקודות התורפה שלהם בצורה מדויקת וטכנית.
לכן, קבוצות ההתנגדות קראו תיגר על כל ארבעת המרכיבים של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, וזה חשוב מאוד. תפיסת הביטחון הלאומי היא כך שאם היא תתמוטט, אי אפשר לפנות למכון מחקר לגיבוש תפיסת ביטחון אחרת בתוך חודשיים כדי ליישם אותה. התפיסה מקורה בתרבות ובאידיאולוגית הביטחון, ויש לעבוד עליה במשך שנים כדי ליישם. מלבד הגיבוש שלה, רק היישום שלה דורש שנים של מאמץ. זה בעיה רצינית כשתפיסת הביטחון קורסת.
הרשו לי לזכור שתי נקודות נוספות ולסכם את הנושא הזה. הנקודה הראשונה היא שגם האווירה מחוץ לישראל פגעה קשה במשטר הזה. אומות העולם מעולם לא תמכו בפלסטין בצורה כזו ובהיקף כזה, עד כדי כך שאפילו היהודים בארה''ב פתחו בהפגנות נגד המשטר הזה. אפילו נשמעו קולות של התנגדות לישראל במוסדות השלטון של ארה''ב. אלה היו דברים מוזרים שבדרך כלל לא יכלו לקרות, לפחות בקנה מידה כזה.
הנקודה השנית קשורה לכישלון וחוסר התיקון של השסע הפנימי העצום בישראל. יש לנו מדד שנקרא חוסן, וצריך להשוות את החוסן של תושבי עזה לזה של אזרחיים ישראליים. יש לזה היבטים שונים. למשל, אחד הדברים שאפשר לבדוק הוא שבמהלך המלחמה הזו לא ראינו אפילו פעם הפגנות מינימליות בעזה, שאוכלוסייתה מונה 2200,000 איש, ולא ראינו את תושבי עזה מפגינים ולוקחים עמדה נגד ההתנגדות, למרות כמות הכאב והצער הזו, כמות ההרס הזו, כשתושביה נאלצו לעקור שבע או שמונה פעמים מאז תחילת המלחמה - הם התפנו מצפון עזה למרכז, הלכו דרומה, שוב צפונה, שוב דרומה - שבע או שמונה פעמים - למרות שלא היו מטוסים, מכוניות וכו', רבים מהם הלכו ברגל ואיבדו רבים מבני משפחתם. אילו קרה אירוע כזה והיו הפגנות ברחובות עזה, הישראלים בוודאי היו מפרסמים את זה בכל כלי התקשורת בעולם.
אבל בצד שני, בחברה הישראלית נערכו כ-300 הפגנות של יותר מאלף איש מאז תחילת המלחמה. אלה לא היו הפגנות של ערביי ישראל, אלא של היהודים הישראליים עצמם, והמספר הזה הוא גדול מאוד ומעורר מחשבה. בחלק מהמקרים אף היו הפגנות ב-10-12 ערים בישראל ביום אחד. המשמעות היא שהחברה הישראלית מראה מעט חוסן כלפי מלחמה כזו. הם מבינים זאת ומנקודת מבט זו אומרים שצריך לסיים את המלחמה בהקדם האפשרי והיא לא צריכה להיות ארוכה.
שיעור האבטלה בחברה הישראלית הוא כ-3%, ושיעור אבטלה של 3% במשק אומר שיש מחסור בכוח העבודה - יש מקומות עבודה, אבל צריך לייבא כוח עבודה. מאין ישראל מייבאת עובדים זרים? הם בעיקר מתאילנד, פיליפינים, הודו, מדינות דרום אסיה ועובדים פלסטיניים. כך למשל, בענף הבנייה 90% מהעובדים הם פלסטינים, ומאז תחילת המלחמה נאסרה כניסתם של עובדים אלו מהגדה המערבית ומעזה לשוק העבודה הישראלי. גם עובדים זרים אחרים כבר לא מעזים להגיע לישראל, כי רוב העבודות בהן הם עוסקים הן או בעוטף עזה ובענף החקלאות או ברצועת הגבול הצפונית. גם הגעתם של עובדים תאילנדיים נמוכה ביותר וקרובה לאפס, מה שפגע קשות בחלק מהענפים הכלכליים בישראל. ענפי ייצור החלב, הביצים והעוף נפגעו קשות. כמובן שאפשר לומר שהכלכלה היא החוזקה העיקרית של ישראל.
לפני המלחמה, התיירות הייתה הנושא החשוב ביותר כאחד מהענפים הכלכליים של המשטר הציוני. למעשה, זו הייתה אחת החוזקות של ישראל, אבל היא כך התערערה, שיש לה ביטויים שונים.
כך למשל, פעולות כוחות אנצאר-אללה בבאב אל-מנדב נגד ספינות שיעדן ישראל גרמו לנזק חמור לתעשיית הרכב הישראלית. כי 70% מהמכוניות בשימוש בישראל אינן מתוצרת מקומית. ישראל עצמה לא מייצרת מכוניות מלבד מותג יוקרה. 70% מהמכוניות המיובאות למשטר הציוני ממזרח סין וממדינות אחרות חייבות להגיע דרך באב אל-מנדב. הפגיעה הזו שנגרמה למשטר הציוני מצד אנצאר-אללה בבאב אל-מנדב גרמה לעליית העלות והמחיר של המכוניות. הרכב הוא אחד הדברים שמחירו עולה על גדותיו בשוק, כלומר, כאשר מחירה עולה, גם מחירן של סחורות אחרות עולה. כך נפגעה הכלכלה הישראלית, שהייתה נקודת החוזק שלה. אבל אני חושב שהחשוב מכל אלה הם השסעים החברתיים שהתעצמו. אני זוכר שבשבוע הראשון של המלחמה, היו סבורים, גם באיראן וגם מחוץ לארץ, שהמלחמה הזו תגרום להיעלמות המחלוקות והפערים שנוצרו בנושא רפורמות משפטיות בישראל, והיא תביא לאחדות. כמובן, לא חשבתי כך אז, והיו לי סיבות לכך. אבל היום, כשחלפה כמעט שנה מאז פרוץ המלחמה, אנחנו רואים שלא רק שהפערים האלה לא נעלמו, אלא שהם אף גדלו. אמנם באותה תקופה היה ניכר הפער בין הימנים, המתונים והשמאלנים, אך כעת הפער הזה ניכר בקרב הימנים, בין הליכוד, הנחשב לימין המסורתי, לבין הלאומנים-דתיים כמו בן גביר וסמוטריץ'. יש גם פער בין המפלגות החרדיות לאלו, וגם מעבר לכך, בתוך הליכוד כעמוד השדרה של תנועת הימין המסורתית, יש מחלוקות רציניות בין נתניהו לגלנט, עד כדי כך שבשישה החודשים האחרונים, נתניהו וגלנט לא קיימו פגישה פרטית אפילו פעם אחת. זה חשוב מאוד, ראש הממשלה ושר הביטחון לא מקיימים פגישה חשאית זה עם זה. במהלך המלחמה, השניים נוכחים יחד רק בישיבות של הממשלה. אלו מחלוקות עצומות שאנו רואים במפלגת הליכוד. בתקופת הרפורמות השיפוטיות לא ראינו את הפערים האלה. העובדה שהמחלוקות והפערים בחברה הישראלית גדלו ומעבר לכך, הגיעו לשלב של התבססות פירושה שלא ניתן עוד לפתור או לכסות את הפערים הללו. אי אפשר עוד לסגור את הפערים הללו רק באמצעות יתרון אחת, וזה גם היה אחד ההישגים החשובים של סערת אל-אקצא.
כל השסעים האלה שהתחזקו מאז ה-7 באוקטובר מושפעים, מצד אחד, מהמלחמה. למשל, באשר לפער הקשור לחרידים שהם לא רוצים לשרת בצבא, ממשלת ישראל השלימה איתו יותר מ-70 שנה, אבל עכשיו היא כבר לא יכולה להשלים איתו. למה? כי יש בה מחסור בלוחמים, והיא גייסה כוחות מילואים שלוש פעמים ברציפות ואינה יכולה לעשות זאת יותר. גם בנושא ההתנחלויות, שלאומנים-דתיים סבורים שצריך לגרש את כל תושבי עזה ולבנות בה התנחלויות, נתניהו אומר שאין לזה יכולת ואפשרות. כך גם המחלוקות בין כוחות הצבא לנתניהו בנושא המלחמה. כל אחד מהפערים האלה שאתם רואים הולך ומעמיק כעת, מושפעים, מצד אחד, מהמלחמה.
הסבר את נושא ההגירה מישראל.
קסירינז'אד: הגירה הפוכה אינה רצינית בישראל, והמציאות מראה משהו אחר. יש להציג את הנתונים של ההגירה ההפוכה יחד עם ניתוח ופרשנות. חלק מהאנשים עוזבים את הארץ באופן זמני; אין נתון רשמי על הגירה הפוכה בשום מקום בעולם, כך גם באיראן וגם בכל מדינה אחרת בעולם. כי אף מדינה לא רוצה להכיר בעניין הזה. בסקרים מחשבים את ההפרש בין מספר האנשים שעזבו למספר האנשים שחזרו, וקוראים לזה הגירה הפוכה. אבל פרק הזמן שבו הם עוזבים וחוזרים חשוב מאוד. לדוגמה, אני זוכר ש"אל-מיאדין" פרסם ש-500,000 איש היגרו מישראל. בעוד זה היה חודשיים מה-7 באוקטובר עד דצמבר, כאשר הדו''ח פורסם, ומי שיעזוב את הארץ לחודשיים, זה אינו נחשב להגירה הפוכה. הישראלים עצמם אומרים שהגירה הפוכה מתייחסת למצב שבו אדם שהה בישראל במשך 90 הימים הקודמים ויוצא מישראל למשך 365 ימים ואינו חוזר לישראל. למעשה, עזיבת המדינה צריכה לקחת שנה עד שהיא תיחשב להגירה הפוכה. מה שיותר מעניין הוא שהעלייה לישראל אפילו עלתה. העלייה לישראל הייתה כ-10% מההרוגים הישראליים במלחמה. מאוסטרליה, מארה''ב ובחלק מהמקרים מאיראן, לטענת ישראל, 31 איש עלו לישראל בשנת 2023.
אחת ההשלכות החשובות ביותר של סערת אל-אקצא היא שלמרות שלפני המלחמה הייתה אווירה סגורה מאוד בחברה הישראלית, האווירה הזו קרסה לחלוטין, ואנחנו רואים היום הופעת מתחים בתוך המשטר הציוני, כמו גם מחאות ומחלוקות פוליטיות. ספר לנו על האווירה הזו ותאר את ההשפעה של מבצע סערת אל-אקצא על הזירה החברתית הישראלית.
קסירינז'אד: תן לי קודם כל לתת הקדמה. מהעבר הרחוק ראינו בישראל שני פערים חברתיים מרכזיים - האחד בין אשכנזים לספרדים, והשני בין דתיים לחילונים. כמובן שבאיראן, כשמדברים על ישראל, הנושא מוצג בצורה כזו, מה שלדעתי לא נכון. משום שהפער בין אשכנזים לספרדים נעלם ועוד אינו רלוונטי בחברה הישראלית, במיוחד מלפני 20-30 שנה ואילך. בעבר רוב האזרחים הישראליים נולדו בחו"ל או היו להם הורים שנולדו בחו"ל, אבל כיום רוב האזרחים הישראליים נולדו שם, כלומר הוריהם היו עולים אך הם נולדו בישראל. גם אנשים מבוגרים, למשל, בכירים כמו נתניהו, נולדו בפלסטין הכבושה לפני הקמת ישראל, ואבותיהם הם שעלו לישראל. המצב החברתי הזה הביא לפער ביניהם, אך עם הזמן נעלמו הפערים. כלומר, החברה הישראלית הפכה לחברה הומוגנית יחסית. אבל נוצר פער נוסף, במיוחד מאז הרפורמה המשפטית, כאשר הפער הזה הפך לפער פוליטי. הפער הפוליטי והפער הדתי הם כיום הפערים העיקריים.
סערת אל-אקצא חיזקה את שתי השסעים הללו בחברה הישראלית, והם חילקו לחלוטין את החברה הישראלית לפלגים. יש קהילת חרדים בחברה הישראלית. באיראן, יש אנשים שקוראים לזו בטעות הדתיים, בעוד אלה אינם דתיים, אלא קבוצת הדתיים עצמה מחולקת לשתיים או שלוש קבוצות שונות, אחת מהן החרדים. למעשה, אפשר לומר שהם אנשי הדת היהודיים. מאפיין אחד שיש להם הוא שענייני הביטחון אינם חשובים להם כלל, והביטחון ירד לחלוטין מסדר היום שלהם. הנושא היחיד שחשוב להם הוא נושא חברתי-תרבותי שהם סבורים כי צריך לפטור את החרדים משירות צבאי, והם לא צריכים לעבוד וצריכים רק ללמוד את התנ''ך ולהפיץ את עיקרי הדת היהודית בחברה. על סמך זה יש להם אורח חיים ספציפי, רובם לא מתערבים בענייני הביטחון, הם אפילו לא רוצים להתגייס לצבא ולדעתם זה אסור בכלל. הם לא רוצים לקבל ויתורים כך, אלא הם אומרים שעל סמך ההבטחה שה' לקח מאיתנו בתלמוד, אסורה עלייה המונית לארץ הקודשה, אסור להקים מדינה יהודית עד להופעת המשיח, ואסור לנו היהודים להתאחד נגד שאר אומות העולם ולהילחם איתן. הם רואים בשירות הצבאי הפרת ההבטחה הזו, עד כדי כך שהם מוכנים למות במקום לשרת בצבא. ממשלת ישראל כמובן לא האריכה את הפטור שלהם במצב הנוכחי, וכעת הם כבר לא פטורים. למרות שהממשלה לא מתעקשת לקרוא אותם לשירות צבאי, הפטור הזה בוטל. בניגוד לאלה הם אנשי הימין. אנשי הימין עצמם מחולקים לכמה סיעות, והפילוגים ביניהן הגיעו לשיאם, במיוחד בממשלה הזו. קבוצה אחת מהן נקראת הימין המסורתי, שאינו דתי, כלומר אינו עושה הכל לפי התורה, אבל גם אינו חילוני. הם אינם אומרים שהיהדות היא בכלל לא דת. אבל ישנם יהודים אחרים הסבורים שהיהדות היא גזע ולא דת. הם מאמינים שהתורה איננה ספר מאלוהים, אלא ספר מלוקט מאגדות העם היהודי. המבט שלהם הוא כזה. הם גם מאמינים שהנביא משה (עליו השלום) הוא אדם כמו "רוסתם" עבור האיראנים. אבל המסורתיים הללו מאמינים שהיהדות היא דת, אך יחד עם זאת, עליהם להפיק את המסורות שלהם מהיהדות.
המפלגה החשובה ביותר שלהם שבשלטון היא מפלגת הליכוד. במבנה הפוליטי אלו הופיעו בדמות מפלגת הליכוד. לצידם ישנה קבוצה נוספת הנקראת דתיים-לאומיים, שהיא דתית אך במקביל מאמינה שצריך להדגיש גם את הלאום. כמעט מחצית מהחרדים הם אנטי-ציונים. כלומר, הם לא מקבלים את ישראל ומאמינים שהקמת מדינה יהודית לא צריכה להתרחש עד שהמשיח יופיע. כעת מחציתם השלימו עם הציונות. בעצם, הם אינם ציונים, אלא החרדים שנמצאים עכשיו בכנסת השלימו עם הציונים. מסיבה זו לא נשמע מהם קול מאז תחילת האירועים ב-7 באוקטובר, כך שלא ברור מה הם עושים בחברה הישראלית. אבל כשנושא השירות הצבאי עלה על הפרק, הם יצאו לרחוב ואמרו שהם לא יכולים לקבל שירות צבאי.
קבוצת הדתיים-לאומיים היא הפוכה. הם מאמינים שצריך לגרש (לפחות) לגמרי את הפלסטינים, אבל אם אפשר, צריך להרוג אותם ואז לבנות התנחלויות. התיישבות והתנחלות מעניינות אותם. לא כולם בחברה הישראלית מעדיפים התנחלויות, אבל הדתיים-לאומיים מעדיפים התנחלויות והם קיצוניים מאוד, וכשהם רואים פלסטיני לא יכולים שלא לפעול נגדו. שתי המפלגות "עוצמה יהודית" ו"הציונות הדתית" הן הביטויים העיקריים של זרם זה. בגלל הקיצוניות שלהם, הם מקבלים ויתורים מנתניהו. כך למשל, סמוטריץ' מקבל כל הזמן ויתורים מנתניהו על בניית התנחלויות. גם בן גביר רודף קיצוניות בעניינים הביטחוניים והשתלט על המשרד לביטחון לאומי. הוא שינה לחלוטין את מבנה המשטרה. בן גביר הוא מי שנידון פעמיים למאסר על היותו טרוריסט על ידי המערכת הישראלית, לא על ידי בית הדין הבינלאומי. מנקודת מבטם של הישראלים, נאסר עליו לשרת בצבא הישראלי בגלל שביצע פעולות טרור. למרות זאת, היום הוא השר לביטחון לאומי, והמשטרה נמצאת בפיקוחו.
לא מזמן הוא הורה לתקוף את בתי הכלא?
קסירינז'אד: כן, החסידים שלו הלכו לכלא הזה. הוא השתלט באופן רשמי על חלק ממערכת הביטחון הישראלית ושינה את מבנה המשטרה. לבסוף, הוא מקדם את התהליכים הרצויים שלו. לצדה יש ?? הקבוצה המתונה, שהיא כמובן לא מאוד מתונה - פירושה בינוני, לא מתון - כלומר היא חלק מהימין, אבל היא התרחקה מהימין ונוקטת עמדות נגדו. בני גנץ ולפיד נחשבים לדמויות בקבוצה הזו. הם סבורים שנתניהו לוקח אותם אחורה והוא ישמיד את ישראל, ולפיכך הם צריכים לאמץ מדיניות שונה. בנוסף יש ??גם מפלגות השמאל והערבים, שלא כדאי לדבר עליהן כאן. לכל אחת מהן יש השקפה פוליטית משלה, וכמעט אפשר לומר שאף אחת מהן לא משלימה עם השני. והכי חשוב, החרדים מאיימים לצאת מהקואליציה אם ייאלצו לשרת בצבא. העובדה שבן גביר מאיים לעזוב את הקואליציה אם יסכימו להפסקת אש או אם יגבילו את הלחימה בעזה, היא על מנת לקבל ויתורים מנתניהו תמורת הישארות בקואליציה. למעשה, במקום שהקואליציה תיצור לכידות, צריך מישהו שיבוא לצרף את האלה לקואליציה ולהשאיר אותם בה. לפחות ארבע פעמים עד כה נתניהו נתן כסף לחרדים בממשלה הזו כדי לשלם את שכר הלימוד ובתי הספר שלהם, כדי שלא יעזבו את הקואליציה. כך הוא מחזיק אותן ביחד. עכשיו ניתן לדמיין את מצב מפלגת הליכוד במצב הכאוטי הזה שנוצר, כשתדמיתו של נתניהו קצת שוחזרה ומושבים של המפלגה בסקרים הגיעו ל-24. מה זה אומר? המשמעות היא שלממשלת הקואליציה של נתניהו יש 57 מושבים בסקרים הכי אופטימיים, כלומר הם לא יגיעו ל-61 מושבים. זו הסיבה שנתניהו לא מוכן לתת למלחמה להסתיים, כי כשהמלחמה תסתיים יתקיימו בחירות מוקדמות, ולמעשה נתניהו כבר לא יכול להיות ראש הממשלה הבא, וחייו הפוליטיים יהיו בסכנה. לכן נתניהו מתנגד לכל הפסקת אש וסיום המלחמה.
כשאלה האחרונה, מה מעמדו של המשטר הציוני במערב אסיה החדש, אליה מתייחס המנהיג העליון?
קסירינז'אד: בהתחשב במה שאמרתי, ניתן לומר שלאחר סערת אל-אקצא, ישראל הפכה למעשה למשטר שאיבד את תפיסת הביטחון הלאומי שלו שעליה הסתמך. בנוסף, יש גם הרבה פערים חברתיים שאי אפשר לכסות בקלות. משטר זה יכול להמשיך את קיומו, אך הוא מושפע ישירות משני המרכיבים הללו.