רטוריקה מול מציאות
מה שאנו עדים היום הוא תגובה טבעית לרמה שאליה השתמשו מערכות מערביות ותקשורת מערבית באנשים רגילים ובחייהם, ברווחתם ואפילו בקיומם כדי לפתוח במלחמות.
כשהאסיפה הכללית התכנסה, הבחירות באיטליה באו להוכיח שלרטוריקה המערבית באו"ם, במיוחד זו של ג'ו ביידן וליז טרוס, אין שום קשר למציאות ולשאיפות של האנשים שלהם.
הרטוריקה המערבית ניסתה להראות שהמערב מאוחד לחלוטין ושהדרך בה הם צועדים היא זו שאנשיה רוצים ונחושים לצעוד בה. עם זאת, הבחירות באיטליה, שקדמו לבחירות במדינות אחרות באירופה, הוכיחו שפקידי המערב נמצאים במקום אחד, ואנשיהם, שהם אמורים לייצג, נמצאים במקום אחר לגמרי.
הרבה נרטיבים ונרטיבים נגדיים ינצחו בשבועות הבאים על עליית הימין באירופה. כמובן, האוליגרכיה השלטת מנסה לתאר את הימין כימין קיצוני, ימין קיצוני, אולי על גבול לקרוא לימין הימין הטרוריסטי בניסיון להפחיד אנשים מעליית תנועות הימין באירופה. אלו הן תנועות לאומניות שאומרות שהשאיפות והחיים של עמנו צריכים להקדים את הדוקטרינה הליברלית ורעיונות ליברליים, שיש להם אג'נדה חברתית מפחידה שעלולה להתגלות כלא מתיישבת עם זכויותיהם ואושרם של אנשים.
כולנו ראינו את הסכנה של ניאו-ליברליזם, במיוחד בשנתיים האחרונות, בניסיון להגדיר את הטבע האנושי על ידי הפצת מושגים, ויכוחים ונרטיבים שאין להם שום קשר לחיים ולרגשות הספונטניים של אנשים בכל מקום. חוץ מזה, קוביד-19 הוכיח לרוב האנשים שהסולידריות הנדרשת מהם במהלך מלחמות כדי לשלם עבור חימוש וכדי לשלם עבור מלחמות משתוללות בכל מקום על פני הגלובוס אינה תואמת לסולידריות שאנשים אלה מקבלים בעת מגיפה. איטליה, במיוחד, נפגעה קשה על ידי Covid-19, אך כמעט לא קיבלה עזרה מארה"ב או ממדינות אירופיות אחרות, איתן היא מיושרת בזמנים של מלחמות תוקפנות. בינתיים היא קיבלה עזרה רבה מקובה, סין ורוסיה. אז העם האיטלקי רואה ומבין מה קורה להם.
הדבר הוחמר בשל הקשיים הכלכליים שנגרמו ממלחמת הפרוקסי שמדינות אלו נלחמות באוקראינה נגד רוסיה ונגד הופעתו של עולם רב קוטבי. דיווחים מערביים מראים שהאינפלציה רווחת ואנשים מתרוששים וסובלים מהוצאות עצומות שהוחמרו על ידי עליית מחירים וצניחה חסרת תקדים במטבעותיהם. למה? כי הם נדרשים להאכיל מלחמה שטות באוקראינה ולהרוס מדינה, שאין להם מה לעשות איתה, כדי לשמר את ההגמוניה האמריקאית על מדינות אחרות ואנשים אחרים
אז, לראשונה, כנראה מאז מלחמת העולם השנייה, אנו עדים היום לקרע אמיתי בין האנשים המערביים והאינטרסים האמיתיים שלהם מחד לבין אלו שאמורים לייצג אותם מאידך. כדי להילחם במגמה הזו, ואולי לפינה אותה, התקשורת המערבית, כמובן, המוכתבת על ידי קובעי מדיניות מערביים, מעניקה למגמות הלאומיות הללו ברוב מדינות אירופה תארים בעלי קונוטציות שליליות במטרה להפחיד אנשים מהתנועות הללו. הם מאשימים אותם בשנאה למוסלמים, בשנאה לפליטים, ברצון להקים מדינות נוצריות ולהתעניין רק במדינות לבנות ונוצריות. הדבר המצחיק בטענות הללו הוא שהן גורמות להראות כאילו אירופה עומדת כעת כגן עדן לפליטים ולמוסלמים וכאילו שוויון רווח לחלוטין ואי אפשר לאתר שום גזענות באירופה. כשהפליטים האוקראינים החלו לברוח לאירופה, פרשנים אירופאים ואוגני תוכנית אמרו: אלה לא סורים, הם לא עיראקים; אלה אנשים לבנים עם עיניים כחולות. אם זו לא גזענות, אני לא יודע מה כן?!
אני לא אומר שלתנועות העולות באירופה או לתנועות הימין או לתנועות הלאומיות באירופה אין יחס שלילי לערבים ולמוסלמים, אבל אני אומר שגם אם יש להם, מה שחבל כמובן, לא יהיה כלום. חדש בזה. אנחנו סובלים מהעמדות הללו כבר עשרות שנים. אבל ההבדל בין מה שג'ורג'יה מלוני, הנציגה האיטלקית החדשה, לבין ליז טרוס וג'ו ביידן, למשל, הוא שהאיטלקים אומרים את הדברים כפי שהם; בכנות, ברור וישר לעניין; ואילו לליז טרוס וג'ו ביידן יש רטוריקה דו-פרצופית וצבועה שאמורה להתייחס למציאות אחת, תוך כדי צחצוח מתחת לשטיח מציאות שונה מאוד הנוגעת לחייהם של אנשים, הן במערב והן ברחבי העולם.
כשקראתי את הנרטיב המערבי שנועד להפחיד את כולם מהתנועות הלאומיות המתעוררות באירופה, נזכרתי בחשיבות של מתן שמות, וכיצד לפעמים מתן שמות לדברים או מגמות או תנועות נועד להסתיר את המהות של הישויות הללו ולא לבטא את שלהם. טבע אמיתי. אני זוכר שכאשר קיבלתי את התואר השני, הציעו לי מקום לעשות את הדוקטורט שלי. באוניברסיטת וורוויק בבריטניה, שם פגשתי את ראש המחלקה לאנגלית. הוא שאל אותי, "מה הנושא שאתה רוצה לעבוד עליו לדוקטורט?" אמרתי, "אני רוצה לעבוד על השפעתם של משוררים רומנטיים, במיוחד פרסי ביש שלי על התנועה הצ'ארטיסטית." הוא היה המום ומיד השיב: "מה לעזאזל המשוררים הרומנטיים קשורים לתנועה הצ'ארטיסטית?!" אמרתי, "ובכן, זה מה שאני רוצה לגלות." התנועה הצ'ארטיסטית היא תנועת הפועלים הראשונה בעולם בשנת 1848. היא התרחשה כ-20 שנה לאחר מותם של משוררים רומנטיים; במיוחד: פרסי ביש שלי ולורד ביירון.
דרך ארבע שנים של מחקר בעיתונים, ספרים, פילוסופיה, ספרות ופוליטיקה, גיליתי שלשם רומנטיקן אין שום קשר למציאות של אותם משוררים, שהיו פעילים ביותר בתחום הפוליטי. לורד ביירון נהרג במלחמה ביוון כדי לשחרר אותה מהכיבוש העות'מאני, ושלי בילה את חייו בניסיון לשחרר את אירלנד מהשלטון הבריטי. השיר של שלי "המלכה מאב" נקרא "התנ"ך של הצ'ארטיסט". אני מתאר את התקרית הזו כדי להראות עד כמה שמות חשובים ועד כמה המערב, במיוחד בריטניה, משתמש בשמות של דברים או טרנדים או אנשים כדי להקרין את המציאות שהוא רוצה ולא את המציאות האותנטית ששמות אלה צריכים לשקף באמת.
המלחמה שעדיין משתוללת באוקראינה גורמת להתרוששות של העם המערבי; זה גורם לקשיים גדולים עבור רוב האנשים המערביים. אבל יש נהנים מהמלחמה הזו: תעשייני נשק ופקידים בכירים בכל התחומים; בין אם צבא, מודיעין או פוליטיקה... הם אלה שמגדילים ומכפילים את הונם הכספי. לפיכך, מה שאנו מתחילים לראות עם עלייתן של התנועות הנכונות או התנועות הלאומיות באירופה הם האינדיקציות הראשונות למרד אמיתי נגד המערכות האוטוקרטיות הלא הוגנות והסמכותיות הללו שמכנות את עצמן דמוקרטיות. החורף הקרוב עשוי ליצור אמצעים שונים שאנשים במדינות המערב הולכים להשתמש בהם כדי להגיע ליעדים שלהם.
מלבד קוביד-19 ומלבד המלחמה באוקראינה, אני חושב שיש גורם שלישי שמניע אנשים לחשוב לעומק על חייהם, על עתיד ילדיהם ונכדיהם. הגורם השלישי הוא הנרטיב של הניאו-ליברליזם שמתעלם מכל הנושאים האמיתיים - נושאים של משפחות, נשים עובדות, קשישים, עוני, חינוך, ילדות ובריאות - ומתמקד במקום זאת בנושאים שכמעט הומצאו ומומצאים על ידי אדם מסוים. קבוצת אינטרסים מסיבות שאין להן שום קשר לחיים האמיתיים של אנשים. כולנו עקבנו אחר הריכוז העצום בנרטיבים המערביים על יחסי הומואים ולסביות ונישואים חד מיניים, שבמהותם סותרים את הטבע האנושי. אולי יש אנשים שמוצאים את עצמם בסירה שונה מרוב האנשים,
אין ספק שהרס הגרעין המשפחתי במערב הוא בעיה חברתית עצומה שרוב האנשים סובלים ממנה, תוך כמיהה להחזיר את תחושת המשפחה ואת תחושת החיבה והאכפתיות הרגילה בקרב בני המשפחה. זה צריך להיות המקרה במקום להפעיל לחץ כה עצום על הפרט ולהתעלם מכך שהפרט תמיד מאושר הרבה יותר ומתפקד הרבה יותר כאשר הוא/היא גדלים על ידי משפחה אוהבת וקהילה אוהבת ועל ידי מטריקס חברתי המספק לו עם כל התמיכה, האהבה והחיבה שעוזרים לאנשים אלו להצטיין בחייהם.
אז מה שאנו עדים לו היום הוא תגובה טבעית לרמה שאליה השתמשו מערכות מערביות ותקשורת מערבית באנשים רגילים ובחייהם, ברווחתם ואפילו בקיומם כדי לפתוח במלחמות ולהפוך את תעשיית הנשק הטובה ביותר. -תעשייה משגשגת במערב, דרך כיבוש מדינות אחרות וגניבת משאביהן.
האנטיתזה לכל זה היא מה שאנו קוראים ושומעים על נרטיבים המגיעים מהמזרח; מסין, רוסיה, איראן, ה-BRIKS, המדינות החברות בארגון שיתוף הפעולה של שנחאי, במיוחד הנרטיב שהביע ואישר שי ג'ינפינג בעשור האחרון שכולנו חיים על כוכב אחד ושעלינו לחלוק את המשאבים של הפלנטה הזו. ולהיות אחראים ביחד לרווחת הפלנטה הזו, מבלי שאף אחד מאיתנו ינסה לכפות דברים על האחר. עלינו לבסס ביטחון לכולם, יושרה לכולם ושגשוג לכולם כי כולנו חולקים את כדור הארץ הזה ועלינו להצטרף לשורות על מנת לוודא שאנשים על פני כדור הארץ יחיו טוב ושיהיו להם ההזדמנויות הנכונות להביע את עצמם, לבנות את עצמם עתיד, ולפעול יד ביד לרווחת כולם בכל מקום.
כמובן שזה לא מתאים למערכות שמעודדות אפרטהייד וכיבוש בפלסטין ובמקומות אחרים... זה לא מתאים למערכות גזעניות שרואות גברים ונשים לבנים עדיפים על שחורים או חומים ורוצים להשתמש בחום או אנשים שחורי עור כעבדים; כלומר עבדים מודרניים על צבירת עושר נוסף על חשבון אנשים אחרים ומדינות אחרות.
אז, מה שרוב האנשים בעולם שואפים אליו הוא מערכת רווחה; מערכת הוגנת באמת. העם משתוקק לצדק ולא לטענות של דמוקרטיות שאין להן השפעה חיובית על חייהם. דמוקרטיות שימשו כסיסמאות כדי לדכא גם את העמים של המדינות הללו וגם את האנשים של מדינות אחרות. אולי מחזור ההיסטוריה הגיע לנקודה שבה שינוי הוא הכרחי לחלוטין. אנשים הגיעו להכרעה שהדרך הזו, שהתוותה על ידי מעצמות המערב, היא דרך מסוכנת ביותר, והובילה למבוי סתום. לכן, מוטב שנעצור כאן ונעשה פניית פרסה על מנת להבטיח שנחזיר את האיזון; האיזון ההגיוני וההגיוני לחיי אדם.
