כאוס נרחב, אנרכיה וחוסר יציבות באיראן הם לא צירוף מקרים ב-2022
מה שקורה באיראן הוא ניסיון ארה"ב לשבור את האמנה החברתית של ריבונות עממית בין האוכלוסייה האיראנית לממשלה, ובהתחשב בעברה המשובץ של וושינגטון, בטוח שמה שאנו רואים הוא ניסיון לכוון את איראן באנרכיה פנימית ורכה. כּוֹחַ.
נזק בקנה מידה גדול לרכוש ציבורי, סצנות מזעזעות של תסיסה אזרחית והרס של תשתיות קריטיות באיראן הם חריגות בשנת 2022. כפי שקבע הנשיא אברהים ראיסי בצדק, גורמים חיצוניים ממלאים תפקיד מפתח בהדלקת המחלוקת המקומית, כאשר ארצות הברית עומדת בראש הרשעות. אסטרטגיות. לכן, הכרחי שאנליסטים ומומחים לפוליטיקה פנימית ויחסים בינלאומיים יראו את המהומה המתחוללת, ללא משוא פנים ועובדתית. האמת היא שעימותים ומתחים פנימיים במדינה ריבונית אחרת, לעולם לא צריכים להוות כר פורה להתערבות זרה. ההפגנות באיראן על מותו של מחסה אמיני אינן יוצאות דופן.
מה שנראה באיראן הוא ניסיון אמריקאי לשבור את האמנה החברתית של ריבונות עממית בין האוכלוסייה האיראנית לממשלה, הן בשיטתיות והן בשתיקה. הנשיא אברהים ראיסי האשים בצדק את ממשל ביידן במערער היחסים בין העם של איראן לשליטיהם הריבונים. בהתחשב בהיסטוריה המשובצת של ארצות הברית של התערבות רכה במהלך "האביב הערבי", הפגנות בהונג קונג ועידוד הבדלנות בטייוואן, ההאשמה של הנשיא ראיסי טומנת בחובה יתרה. התבטאויותיו של הנשיא ג'ו ביידן על וושינגטון די.סי. התומכות ב"התעוררות" באיראן, מרמזות על תמיכה שבשתיקה בתסיסה המערערת את צו המדינה. ארצות הברית בבירור אינה מודאגת מהלכידות החברתית או רווחתה של איראן, אלא מקובעת לערעור המשטר האיראני.
זו לא הפעם הראשונה בה התערבות מופעלת כמדינה ממלכתית. שינוי משטר, למשל, מתוארך להפיכה ב-1953 שתוזמנה על ידי ארצות הברית ובריטניה כדי להפיל את ממשלתו הדמוקרטית של ראש הממשלה מוחמד מוסאדך לטובת ביסוס המלוכה של השאה באיראן. באופן דומה, פלישת מפרץ החזירים בקובה ב-1961, הפלת הנשיא סוקרנו באינדונזיה והתערבות בבחירות הלאומיות של איטליה, יפן והפיליפינים בשנות ה-40, ה-50 וה-60 יזמה, בחסות ונתמכה על-ידי וושינגטון די.סי. על פי מחקר שנערך על ידי אוניברסיטת קרנגי מלון, בין השנים 1946-2000 ערכה ארצות הברית קרוב ל-81 התערבויות גלויות וסמויות בבחירות ריבוניות אחרות. ב-1988 פתחה ארצות הברית גם במבצע "גמל שלמה" נגד איראן, שהיה מבצע הלחימה הימי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ה-CIA גם לא הודה באחריותו להפיכה ב-1953 עד יום השנה ה-60 שלה ב-2013.
עם היסטוריה כל כך שנויה במחלוקת, ארה"ב אינה בעמדה לפרסם הצהרות, לגנות, להטיל דופי או להטיל ביקורת על איראן בשל סוגיות הפנים שלה. כפי שציין בצדק המנהיג העליון אייתוללה חמינאי, מותו של מחסה אמיני במעצר משטרת המוסר גרם לאיראנים ולהנהגה האיראנית במצוקה עמוקה. עם זאת, הייתה הצדקה למפגינים לשרוף מסגדים, לקרוא לשינוי משטר או לבצע מעשי חילול השם המאיימים על שלוות הציבור. תמיכת ארה"ב באנרכיה כזו ממחישה כיצד וושינגטון הבירה מודאגת לפחות ממותו של אמיני והיא מקובעת יותר לאינטרסים פרוכיים צרים על ידי הוצאת הצהרות שמעוררות שנאה בין קהילות.
היעדר מנגנון מוצע ליישוב סכסוכים מעיד גם על כך שארצות הברית משחקת תפקיד רגרסיבי בכאוס שנוצר. ברמת המאקרו, ההחלטה להטיל סנקציות חדשות על בכירי ממשל על הטיפול בהפגנות מגיעה מיד לאחר שמשרד האוצר האמריקאי הטיל עונשים על משטרת המוסר. זאת, שוב בעקבות סדרה של צעדים שנקטו קודמו של ביידן, דונלד טראמפ, כולל ביטול הסכם הגרעין JCPOA לשנת 2015, חיסולו של מפקד אל-קודס קאסם סולימאני והטלת סנקציות במהלך עידן המגיפה. התוצאה הייתה אובדן מוחלט של האמון במדיניות החוץ האמריקאית באיראן והחמרה ביחסים הבילטרליים.
בכל אחד מהמקרים שהוזכרו לעיל, ארה"ב הייתה זקוקה להצדקה להתערב ולעורר כאוס שהביא לקורבנות, מחלוקת, כאוס ואנרכיה. עם תקדימים היסטוריים כאלה, בטוח שאיראן הופכת שוב לקורבן לניאו-ריאליזם האמריקאי, שבו התערבות רכה וחיזוק אנרכיה מקומית היא שיטת הפעולה המקובלת. הטענה שהציבור האיראני צריך 'להמשיך להילחם' ולעמוד לצד התועמלים, דומה ללבות את להבות הסכסוך בהיעדר דיאלוג, דיונים ודיפלומטיה. גישה זו מהווה "בינאריות של מלחמה קרה" מהותית או תחרות פזיזה שאליו נקטה וושינגטון די.סי. עם מדינות אחרות כמו סין ורוסיה, שבהן חלוקת העולם והאוכלוסיות הפנימיות למחנות מביאה להתמוטטות בשלום. בהזדמנויות רבות בין השנים 2020-2022, קבצים בינאריים כאלה פעלו בטריטוריות ברחבי העולם. במקרה של סין, גריעה אמריקנית מעיקרון סין אחת והכחשה סבירה על הפרת עיקרון זה, תרמו להגברת המתחים.
לעומת זאת, בעניין איראן, ארה"ב שוב מעוררת תסיסה כדי לעורר שינוי משטר שאינו אנקדוטה לשלום. לא מדובר במותו של מחסה אמיני אלא באינטרסים פרוכיים צרים.
