הסטטי והדינמי ביחסי ארה"ב עם ישראל
הטיה עיוורת של ארה"ב ל"ישראל" מתעלה על קווי המפלגה ושתי הלשכות של הקונגרס, ומתרחבת עד למוסדות המדינה העמוקה.
מאמר ב"ניו יורק טיימס" מאת תומס פרידמן החושף את כוונתו של ממשל ביידן להעריך מחדש את יחסיו עם "ישראל" עורר גל של ויכוחים בחוגי הפוליטיקה והתקשורת הפלסטינית והערבית.
פרשנויות, תרחישים ותחזיות שונות הופיעו, מאלה הדוחים את התפיסה שיש קונפליקט או מחלוקת כלשהי בין שתי בעלות הברית האסטרטגיות, ועד לאלו המבשרות את המהפך הממשמש ובא של יחסים אלה. בין שני הקצוות הללו מסתתרים מגוון פרשנויות וניסויי מחשבה לכל כיוון.
מבחינתי, יש צורך לאשר מחדש את העקרונות העומדים בבסיס יחסי ארה"ב וישראל, מבלי להכחיש או להמעיט בחומרת השינויים שהם עשויים לעבור על פני השטח או עמוק בפנים.
ראשית : קשה לקבל את הנחת היסוד כי יחסי ארה"ב וישראל מבוססים ביסודם על, ומונעים אך ורק על ידי, מערכת ה'ערכים המשותפים', שיש המאמינים שהיא מהווה את הבסיס לברית אסטרטגית זו והניעה את החיבוק העיוור של ארה"ב של "ישראל" בכל המקרים והנסיבות. נרטיב ה'ערכים המשותפים' הוא מצרך שפחת, ואיש באזורנו כבר לא קונה אותו. אלה שעדיין מציגים את זה אחרי כל הניסיון שעברנו, או עושים זאת מתוך אינטרס או מעלימים עין מהאמת.
כראיה, אנו מביאים את העובדה שוושינגטון תמכה ב"ישראל" ונלחמה לצידה לאורך הצמתים השונים של שבעת העשורים האחרונים, ו"ישראל" עסקה בתוקפנות, הרג, הרחבת התנחלויות ושיטות גזעניות בהגנתה ובעידודה של וושינגטון. הכל בתואנה המגוחכת של 'זכותה של ישראל להגן על עצמה'. לא הספיק לוושינגטון לספק תמיכה צבאית וטכנולוגית ל"ישראל" כמרוויחה העיקרית שלה. היא גם סיפקה ל"ישראל" - שמתהדרת בהיותה "מדינת רווחה" - סיוע פיננסי וכלכלי ללא תחרות בהשוואה לכל שותף או בעל ברית אחר בארה"ב הן במונחים מוחלטים (לפחות 4 מיליארד דולר בשנה) והן במונחים יחסיים (לנפש).
הטיה עיוורת של ארה"ב ל"ישראל" מתעלה על קווי המפלגה ושתי הלשכות של הקונגרס, ומתרחבת עד למוסדות המדינה העמוקה. ברק אובמה חלק מאוד על נתניהו, אבל זה לא מנע ממנו לחתום על עסקה של 40 מיליארד דולר עם "תל אביב". ביידן, לשעבר סמנכ"ל תחת אובמה והמנהיג הדמוקרטי הנוכחי, מזדהה בגאווה כציוני, למרות שהוא אינו יהודי. למרות העוינות החזקה שלו לדונלד טראמפ ולמדיניותו, כל מה שעשה ביידן בשלוש השנים הראשונות לנשיאותו היה ללכת בדרכו של קודמו, אם כי עם כמה הבדלים ברטוריקה.
נרטיב ה'ערכים המשותפים' לא רק חוזר על עצמו כמו שיא שבור כדי להצדיק את המדיניות העולמית של וושינגטון, כפי שמצביעה על תמיכתה במשטרים סמכותיים לא מוסריים ושקיעתה מכף רגל ועד ראש בביצת המוסר הכפול, אלא במקרה של "ישראל". הוא גם מצביע על הרמות הגבוהות ביותר של צביעות והתפכחות, שכן עם אחד לא יכול לכבוש את האחר ולטעון שהוא חופשי.
למרות שלפחות חצי תריסר ארגוני זכויות אדם בינלאומיים וישראלים גדולים הגדירו את "ישראל" כמדינת אפרטהייד, כולם מלבד קומץ חברי קונגרס, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, הצביעו בעד הכחשת ייעודה הגזעני של מדינה זו.
במובן זה, נרטיב ה'ערכים המשותפים' כסטנדרט השולט ביחסי ארה"ב וישראל הוא מגוחך לחלוטין. זוהי מערכת של אינטרסים גיאו-אסטרטגיים משותפים השולטים ביסוד ובעיקר בקשר זה, לאור "ישראל" המובילה את אסטרטגיות המזרח התיכון והמפרץ של וושינגטון, בין אם בהתמודדות עם "מעצמות בינלאומיות עוינות" מתחרות או בקביעת קצב האירועים האזוריים ומניעתן. תחייה ופיתוח, מימי ג'מאל עבד אל נאצר והגאות השמאלנית הלאומית ועד לעליית הסהר האיראני עם תפקידו ה'מערער יציבות'.
מובן שכאשר 'דמויות פוליטיות' כמו בן גביר וסמוטריץ' עולים לחוגי החלטות וקביעת מדיניות ב"ישראל" על רקע שיח גזעני ופשיסטי בעליל, זה גורם לוושינגטון קצת תמיהה ומבוכה. ואכן, היא אף גורמת אי נוחות לחלק מהישראלים עצמם, לרבות אנשי צבא וביטחון. עם זאת, זה לא משנה דבר ביחסיה של וושינגטון עם "תל אביב". המקסימום שממשל ביידן מבקש להשיג הוא להוציא שר אחד או שניים מקואליציית השלטון הפשיסטית ולהחליפם באחרים מאותו סוג מ'המחנה הלאומני' ובאחראים לפשעי מלחמה עוקבים בעזה.
בקיצור, השיקולים האסטרטגיים העמוקים שביסוד בין שני הצדדים אינם מצדיקים תקוות גדולות או נסיונות דמיון, ולכל חישוב שגוי ושיקול דעת מוטעה יהיו השלכות חמורות על הצד הפלסטיני והערבי.
שנית: יש הסבורים שיש עוד מחלוקת בין "ישראל" לארה"ב על פלסטין, והם בונים הרבה יותר ממה שמתחייב על הנחת היסוד הזו. ממשלת נתניהו וממשל ביידן חלוקים ללא ספק בסוגיית ההתנחלויות, אבל המחלוקת ביניהם נסובה על קצב וקצב ההתרחבות, או אולי ההיקף הגיאוגרפי של ההתנחלויות. וושינגטון אינה מתנגדת להתרחבות והתרבות ההתנחלויות בקרבת מה שמכונה 'הגושים הגדולים'. עם זאת, יש לה הסתייגויות מהסתננות לעומק הגדה המערבית, שכן הדבר יסכן את פתרון שתי המדינות, שלטענתה הוא הפתרון האידיאלי והמציאותי ביותר, וחשוב מכך, הפתרון המשרת את הביטחון והדמוקרטיה הישראלית בצורה הטובה ביותר. בטווח הארוך.
עם זאת, לוושינגטון אין שום חשש לבנות מעוז הגנתי סביב "ישראל" במועצת הביטחון ובארגונים בינלאומיים כאשר נושא ההתנחלויות נדון כפשע מלחמה. היא גם לא תטיל סנקציות על "ישראל" על התנגדות לרצונות ארה"ב. לעומת זאת, השימוש המופרז והענף בסנקציות הפך לנשק הבחירה של וושינגטון נגד יריבים ויריבים. למעשה, הכנסת סנקציות חדשות הפכה לידיעה יומית בתקשורת האמריקאית.
וושינגטון לא תעשה דבר כדי לבלום את מדיניות ההתנחלויות הישראלית או לעצור את הוצאתם להורג של פלסטינים ברחובות. זה לא ילחץ על נתניהו להכיל את מיליציות המתנחלים מלאות השנאה החמושות בכבדות שפועלות בהגנה רשמית. כשזה מגיע ל"ישראל", וושינגטון אומרת את דעתה ואז ממשיכה הלאה. אבל כשזה נוגע לאחרים, היא מעדיפה את נשק הסנקציות על פני נשק הביקורת בקילומטר.
אי הסכמה על הנסיבות בגדה המערבית אינה הסיבה העיקרית לכך שכמה עננים אפורים הופיעו בשמי היחסים בין ישראל לארה"ב. וושינגטון מבחינה בין עמדתה כלפי חלק מחברי ממשלת נתניהו לבין עמדתה כלפי "ישראל". לא, המחלוקת שהתעוררה היום, שצפויה להסלים למשבר, נסובה סביב הצורך של וושינגטון במסווה של 'ערכים משותפים' כדי להצדיק את תמיכתה הבלתי מותנית במדינה הציונית תוך גריפת מבוכה מינימלית. אבל בן-גביר וסמוטריץ' לא הופכים את המשימה הזו למשימה קלה לביצוע.
שלישית: נכון, היו שינויים בדעת הקהל בארה"ב שאינם מעדיפים את "ישראל", מפגינים אהדה זהירה לנרטיב הפלסטיני, ואכן מביעים זעם על התמיכה הנדיבה שהממשלים העוקבים העניקו למדינה עשירה וגזענית בו זמנית. ונכון, השינויים הללו כוללים את יהדות ארה"ב, דמוקרטים מתקדמים ונוער נוצרי אוונגליסטי, על פי סקרי דעת קהל חוזרים ונשנים.
אבל זה גם נכון שיש עוד דרך ארוכה לעבור עד שהשינויים האלה ישקפו את רצונותיהם והרשעותיהם של רוב האמריקנים, כך שיתורגמו להצבעות לשני הלשכות של הקונגרס ובסופו של דבר ישתקפו בבחירת הנשיא ובגישות. של צוות הבית הלבן.
תהליך זה לא צפוי להסתיים בעתיד הנראה לעין. במשך שנים רבות, נמשיך לעקוב ולעקוב אחר ההתפתחויות מבלי לראות שינוי קיצוני במדיניות ובאסטרטגיות של ארה"ב. כפי שאמר לי פקיד אמריקאי בכיר המעורב בתהליך השלום במזרח התיכון בפגישה פרטית, לפי ההערכות האופטימיות ביותר יעברו עשר שנים לכל הפחות עד שעשוי להיות שינוי בכיוון השני.
עם זאת, זה לא שולל את הצורך להקדיש כל מאמץ זמין כדי להאיץ את התקדמות דעת הקהל האמריקאית והמערבית, כמו גם הדעה העולמית בכללותה. אבל זה דבר אחד לעבוד להשגת המטרה הזו, ודבר אחר הוא לקדם את האשליה שהיא הפכה למציאות או בהישג יד.
לסיכום, ההבדלים בין וושינגטון ל"תל אביב" אינם חדשים, אך עולים שוב ושוב: במהלך התוקפנות המשולשת נגד סואץ, ערב ועידת השלום במדריד, וכשהמשא ומתן עם איראן החל להגיע לקצה הסכם בווינה. ושוב היום, עם השינויים הפנימיים ב"ישראל". אבל לאורך כל זה, היחסים האסטרטגיים החזקים בין שני הצדדים נותרו ללא שינוי וללא פגע, והם לא צפויים להתמודד עם משבר או נקודת מפנה בעתיד. לדעתי, המאמר של פרידמן שצוטט בתחילת הטור הזה הוא בסך הכל הודעת אזהרה לנתניהו לצמצם את החתירה ל'רפורמות'. העניין הפלסטיני, מצדו, אינו על שולחן הדיונים, או לפחות אינו מרכזי בדיון.
