סערת אל-אקצא ותפיסת הביטחון של בן גוריון
מבצע סערת אל-אקצא שם קץ לתפיסת הביטחון של בן גוריון במשטר הציוני ואילץ את המשטר הזה לשנות מהותית את מערכת החישובים שלו.
המדור לעניינים בינלאומיים בסוכנות הידיעות טסנים, מוחמד ביאט, חוקר לענייני המזרח התיכון:
במהלך השנה האחרונה, מומחים לענייני המזרח התיכון ופרשנים לענייני צבא וביטחון בחנו וניתחו היבטים שונים של "מבצע סערת אל-אקצא", בעיקר את מטרותיו והשלכותיו. חלק מאנליסטים סבורים כי פעולת הבזק של היחידות הצבאיות של ארגון חמאס לשטחים הכבושים כצעד אנטי-מבני הצליחה להטיל ספק ביעילותם של כל המבנים הצבאיים-ביטחוניים של המשטר הציוני והניח למעשה את היסודות ל"מותה" של תפיסת בן גוריון.
מנגד, חלק מאסטרטגים צבאיים אחרים סבורים כי מתקפת ה-7 באוקטובר הייתה אירוע צבאי חריג ולא תחזור על עצמה הודות לערנות מערכת הביטחון של המשטר הציוני. לא משנה אם הטענות הנ"ל נכונות או שקריות, מה שנראה בטוח הוא שהאסטרטגיות המסורתיות של הצבא הישראלי כבר אינן עובדות, ו"הקריה" כמרכז קבלת ההחלטות הצבאי והביטחוני של המשטר הציוני, הגיע למסקנה כי הם צריכים לאמץ תפיסה צבאית עדכנית לנוכח האיומים הביטחוניים המשתנים. על סמך כך ננסה במאמר זה להסביר את כישלון תפיסת בן גוריון ולבחון את הצורך בבדיקה אסטרטגית מחודשת של תפקוד הכוחות הצבא והביטחון במשטר הציוני נגד איומים חדשים.
מהי תפיסת הביטחון של בן גוריון?
בימים הראשונים להכרזה על קיומו הכוזב של המשטר הציוני, "דוד בן גוריון", ראש הממשלה הראשון של ישראל ומנהיג הקואליציה השמאלנית "מפא''י", גיבש תפיסה צבאית-ביטחונית להתמודדות עם מדינות ערב וקבוצות פלסטיניות.
בין עקרונות בסיסיים של האסטרטגים הצבאיים של המשטר הציוני עד לפני מתקפת ה-7 באוקטובר היו "מתקפה יזומה ומלחמה מוגבלת", "העברת המלחמה מחוץ לפלסטין הכבושה", " הימנעות מעימות בו-זמני בכמה חזיתות", "הרחבת היחסים עם מדינות לא ערביות במזרח התיכון", "עצמאות בתעשיות הביטחון", "עליית יהודי התפוצות לארץ פלסטין", "עצמאות בתעשיות הגנתיות-התקפיות", "כינון מערכת יחסים אסטרטגית עם מעצמה גדולה", "צבא קבע מוגבל וכוח מילואים נרחב".
במהלך שלושת העשורים הראשונים לחייו של המשטר הציוני, הצליח הצבא הישראלי, תוך שימוש בתפיסת הביטחון הזו, להביס את צבאות מדינות ערב כולל מצרים, סוריה וירדן, והפך למעצמה צבאית-ביטחונית במזרח הים התיכון.
למרות שהאסטרטגיה הצבאית הזו משמשת את הרשויות הישראליות כבר שנים, העובדה היא שלאחר שנחתם על הסכם השלום "קמפ דיוויד" והיקף הסכסוכים של המשטר הוגבל לקבוצות ההתנגדות הפלסטינית-לבנונית, אסטרטגיה צבאית זו עברה שינויים מהותיים במשך שנים. כך למשל, מאז שנת 2000, צבא המשטר הציוני תוקף קבוצות התנגדות המבוססות על בסיס האסטרטגיה "כיסוח הדשא" ועוצר את המלחמה לאחר רצח הדמויות והשמדת חלק ניכר מהן.
לפי מדיניות זו, תל אביב מתכוונת להבטיח את ביטחונה לכמה שנים על ידי החלשת קבוצות ההתנגדות ולהתמקד בפיתוח הכלכלי בתוך השטחים הכבושים. נקודת המפתח באסטרטגיה זו היא שיש להחליש את קבוצות ההתנגדות עד כדי כך שלא תהיה להן יכולת להתקפה יבשתית או מתקפת טילים על השטחים הכבושים. מבצע סערת אל-אקצא גרם לכישלון בו-זמנית של כל האסטרטגיות הצבאיות של המשטר הציוני עד ל-7 באוקטובר 2023.
מהי האסטרטגיה החדשה של המשטר הציוני?
במהלך 12 החודשים האחרונים ניסה הצבא הישראלי להציג מודל אחר של "הרתעה פעילה" מול איראן ומרכיבי ציר ההתנגדות לאחר שיקול מחדש של תפיסת הביטחון של בן גוריון. תפיסת הביטחון החדשה של המשטר הציוני, המכונה אסטרטגיית "ה-8 באוקטובר", כוללת מרכיבים כגון "התרחבות בו-זמנית של כוחות קבע", "התעקשות על יצירת קואליציית הגנה בינלאומית נגד ציר ההתנגדות", "ניסיון להחליש את הארגון המדיני-צבאי של קבוצות ההתנגדות", "התעצמות מערכת החיסולים", "שימוש בטכנולוגיות חדשות" ו"היערכות ישראל למלחמת התשה".
נראה שבנימין נתניהו ובעלי בריתו מהימין מתכוונים להתאים את האסטרטגיה "אחדות החזיתות" והטקטיקה "טבעת אש" לנסיבות החדשות ולאמץ אסטרטגיה חדשה להתמודדות עם ציר ההתנגדות. בתפיסה חדשה זו מתכוונת תל אביב להשיג רמת הרתעה גבוהה, כך שאירועים כמו מתקפת סערת אל-אקצא לא יחזרו על עצמם ושתבוטל האפשרות לחזור על מצב המצור על המשטר הציוני.
כך למשל, בימים הראשונים של מלחמת ה-7 באוקטובר, הועלתה הטענה על ידי מומחים כי ישראל אינה מסוגלת להילחם בו זמנית בכמה חזיתות שונות, אך כעת, כשחלפה כשנה, הוכחה טענה זו כשגויה. מרכיב נוסף שראוי להזכיר הוא סוגיית העברת המלחמה לחו''ל ומניעת הרחבת העימות לאזורים מאוכלסים בפלסטין הכבושה.
ב-11 החודשים האחרונים, חיזבאללה ואנצאר-אללה הצליחו במעגל השני של אסטרטגיית "אחדות החזיתות" לשבש את חיי השגרה בערים אילת וחיפה, בנוסף לגרום לעקירת למעלה מ-60,000 ציונים, באמצעות חילופי אש בצפון ובדרום פלסטין הכבושה. התוצאה הטבעית של תהליך כזה היא העברת המלחמה לעורף וחוסר ביטחון ביישובים שם.
על רקע המלחמה בעזה, ראש ממשלת הימין ומפלגת הליכוד מתכוונים להגביר את משקלם של שירותי המודיעין של ישראל בתחרות בין הצבא למערכת הביטחון, במטרה להחליש את אחד מיסודות הכוח האחרונים של השמאל המתון בפלסטין הכבושה. בעבר ניסו נתניהו ובעלי בריתו החרדים והימין הקיצוני להשיג מטרה זו על ידי המרדף אחר הצעות חוק לרפורמה משפטית, אבל במקום זאת, הם גרמו ל"משבר משפטי" בפלסטין הכבושה, שבעצמו הוביל לפגיעותה של ישראל.
דחיקה לשוליים של תפיסת בן גוריון והגדרה מחדש של המדיניות הצבאית-ביטחונית של ישראל יאפשרו לנתניהו להשאיר מורשת נצחית בתחום המדיני-ביטחוני של המשטר הזה, ולהשתמש במדיניות זו כדי להחליש את מרכיבים מרכזיים של השמאל בצבא ובמוסדות הביטחון. במהלך "הטיהור" הזה, אנשי הימין יכולים להשתמש במדיניות החדשה כדי לסלק את הוותיקים או המחויבים לתפיסת בן גוריון משורות הפיקוד ולהעבירם לשאר חלקי הצבא.
בעקבות התגברות ההשפעה של מפלגות וזרמי הימין הקיצוני והחרדים, ב"שחמט" של מוקדי הכוח בישראל ירדה מיום ליום אפשרות ההבנה בין זרמי השמאל-הימין המתון לקיצונים. למרות שבתוך שני גושי הכוח הללו יש דעות שונות, הם מתחלקים בסופו של דבר לשתי קטגוריות - תומכים ומתנגדים לרפורמה משפטית.
במהלך ההתחזקות והדומיננטיות של הימין, שינוי תפיסת הביטחון של בן גוריון יכול למלא תפקיד מרכזי בהגדרה מחדש של אחריות, הקצאת תקציב ולבסוף משקלו של כל אחד ממוסדות הצבא והביטחון לפני תפקידו של ראש הממשלה.
הבעיה העיקרית של הימין במאבק זה על הכוח היא ההשפעה המשמעותית של הגורמים המתונים בתוך מוסדות הביטחון, כולל המוסד, אמן והשב"כ, כמו גם הצבא עצמו. במילים אחרות, אנשי ימין יכולים להשתמש במוסדות הביטחון כדי לרסן ולשלוט בצבא רק כשתהיה להם השפעה מלאה בהם. פתרון בעיה זו דורש טיהור אנשים עצמאיים והחלפתם בנאמנים.
תפיסת ה-8 באוקטובר של ישראל היא עדיין בשלב של ניסוי וטעייה, ולא ניתן לדבר על עקרונות היסוד שלה עד תום המלחמה, אך לאחר 11 חודשי המלחמה נראה שנקבעו חלק ממרכיביה, פחות או יותר. חלוף הזמן והתוצאה הסופית של המלחמה בין ציר ההתנגדות למשטר הציוני יראו האם התפיסה החדשה הזו יעילה יותר מתפיסת בן גוריון או שמא על הציונים לאמץ אסטרטגיה חדשה לסגירת פערי הביטחון ולתיקון החולשות שלהם באזור מערב אסיה.
חלק ממומחים לענייני צבא סבורים כי למרות הופעת איומים חדשים, לא ניתן לבטל את כל המרכיבים של תפיסת בן גוריון בשל היעדר שינוי משמעותי במצבו הגיאופוליטי של המשטר הציוני, וכי יש להגדיר מחדש רק חלק ממרכיביה לנוכח התגברות האיומים וכן היכולות החדשות של המשטר בתחום הצבאי-ביטחוני. מנגד, חלק מהאסטרטגים החדשים מאמינים כי "העליונות בטכנולוגיה" משפיעה ישירות על המצב הגיאופוליטי של מדינות ויכולה להגדיל את "העומק האסטרטגי" שלהן ואת יכולת ההתמודדות עם מדינות הפריפריה.
הקבוצה השלישית סבורה בעצם שהשינוי בחלק ממרכיביה של תפיסת הביטחון של בן גוריון הוא זמני וטקטי, וקיימת אפשרות שבעתיד הקרוב, כאשר יסתיים מצב החירום, תפיסת הביטחון של בן גוריון תעמוד שוב בראש סדר היום של צבא ישראל. נקודת המפתח בתהליך זה היא יוזמת ציר ההתנגדות והמאמץ לאמץ שיטות חדשות נגד האויב הציוני. כעת יש להמתין ולראות איזו אחת מההשקפות הנ"ל יכולה בסופו של דבר להנחות את המדיניות והטקטיקות של הצבא הישראלי מול איומים זרים. האם הגיע הזמן לשים קץ לתפיסת בן גוריון, או שהמשטר הציוני החליט להשתמש בטקטיקות אחרות בקרב חרבות ברזל?
